גחליליות

 

במקומות מסוימים קוראים לזה "מסע להבות",
במקומות אחרים "השלם המשלים".

אני מעדיפה את השני, כי הצורה המלאה היא חיבור ללא אחיזה של 2 שלמים, חלק ניקבי, חלק זיכרי של אותה נשמה כפי שירדה לשני גופים.

מסלול מואץ להתעלות.
אולי המסע הכי קשוח שיש, למצב אהבה ללא תנאי. 

 

זה מסע מפרק, מפשיט, כואב, מופלא, מעצים, בית! אהבה שנמצאת מעל, בתוך ומעל לכל.

תמיד מוסיפים: "לא לבעלי לב חלש"

זה מסע שמעמת אותך עם כל החלקים בך, מאוד חזק, עם כל המקומות החשוכים שעוד לא הארת. 
מסע עם חוקיות מגנטית משל עצמו (מי שלא חווה לא יכול להבין.. זה לא דבר שמבינים, זה דבר שכל ההוויה חווה בעוצמה פי מליון)
מסע שלוקח אותך מחוץ לעצמך, ומכין אותך להתמסרות טוטאלית לבריאה, לשירות הבריאה.
מסע שמקלף ממך את כל "הרצון לעצמו".
מסע שיכול להמשך שנים.. אתה לא יודע כמה זמן זה ימשך, אתה לא יודע מה בהמשך הדרך, ואתה לא יודע אם תהיה אחדות וחיבור או לא.
מסע בנבכי התודעה במקומות שכמעט אי אפשר להבדיל בין טוב לרע, בין אויב לאוהב, ובין אמת לשקר. 
מסע בנבכי הרגש שמנהל אותך, והוא גדול ממך פי כמה וכמה, כך שאין היכן להכיל.
מסע שמפשיט אותך מכל תבנית, דפוס, חשיבה, הבנה, ידיעה, מכל מה שפעם ידעת על עצמך או על העולם.
מסע שנוגע בכל תחומי החיים שלך: הכל מתפרק... (ונבנה)
עוברים דירה, מחליפים עבודה, כל מערכות החיים משתנות, כל אחיזה שאי פעם היתה לך בדבר מה - משתחררת (בכח או מרצון, עדיף ברצון - מניסיון)

אתה מוצא את עצמך עירום ועריה.
וכשאתה חושב שאתה יודע מזה עירום ועריה - אז גם העור הפיזי מתקלף אף הוא.
מביאים אותך לנקודת האין, הריק. לבד!

בלי אמונה, אי אפשר לשרוד. וגם יגיעו ככ הרבה פעמים שפשוט תבקש מהנשמה שלך לצאת מתוך הגוף, כי אי אפשר להכיל יותר... 

במקום של האין והריק, גם האמונה נעלמת, זה מקום שאין מילים לתאר אותו כי אין בו כלום.
פעם, דיברתי בססמאות.. "מ-אין, יבוא עזרי".. ידעתי שמקום האין הוא מקום ההוויה כולה.
זה דבר אחד לדעת, וזה דבר אחר להיות שם... זה מקום שאין בו מילים. 
מסדרון של אימה, פחד, חיל, רעדה, בעתה, כאב, יגון, חוסר אונים, אפסות, תלישות, מחנק, מצוקה ... מוביל אליו. 
מסדרון שאין ממנו דרך חזרה, אפשר רק להתקדם קדימה. מקומות שמגרדים את התחתית של התחתית.


מסע שהבורא בעצמו מנהל ומוביל, ואתה מתבקש להיות בהתמסרות טוטאלית.. אתה נאלץ להסכים לא לדעת כלום, לשחרר הכל, לוותר על הכל, בלי לדעת כלום, ולהרגיש הכל בעוצמה מעבר ליכולות ההכלה.
אתה מתבקש לפתח אהבה ללא תנאי לעצמך, וללמוד את המגנטיות.. לא לא בשכל.. שם לומדים את זה בשנייה וחצי.. לא. אתה מתבקש ללמוד את המגנטיות בליבה שלך. בלב. אתה מתבקש להיות מדוייק!!! מדויק כמו תולעת השמיר (*).
ולהסכים להיות לבד. לקחת אחריות מלאה על הכל. לנווט. להחליט. 
אומר שוב: להיות לבד, ב-ריק. בכלום, בלי כלום.
אתה חושב שאתה הולך לישון כדי לנוח ולישון, אבל אין שינה - זה מסלול של עירות מתמדת. אתה עובד גם כשאתה "ישן", ואתה תזכור תכולה מטורפת של חיים מרובדים. אתה מבין שכאן - כאן, אתה נח.
אתה מופשט מכל האגו שלך, אין מקום וכח לשאת שום מטען עודף.

זה מסע שתכליתו אחדות שלמה ומלאה, באהבה ללא תנאי, ועם משימה/משימות מהבריאה ולשירותה. 

מי שיודע ומכיר, ממליץ לא לבקש אותו, אלא אם הגעת לשלב בו אתה אוהב את עצמך ללא תנאי.

אני ביקשתי את השלם המלא, ואת המלא השלם.
לרגע, היה נדמה לי שעליתי על הפסים, ואני שלמה, עצמאית, מורידה את העצמי שלי למעשה, לגשמי, לארצי (זו היתה אשלייה!),
ואז, זה מה שביקשתי (על מי אני עובדת, ביקשתי את זה מגיל 3, ובגיל 3 אמרו לי מי הוא יהיה.. אבל אפחד ושום דבר לא מכין אותך למה אתה הולך לעבור).

 

אמרתי שזה מסע של לבד, נכון?
אז זהו, שלא. זה אתה והצד השני והבורא.

(*) תולעת השמיר זו התולעת שביקעה את אבני בית המקדש במדויק וללא החסרה של חומר, בכלל (גם לא טלק)

 

 

מקומות בלב

מקומות בלב, הם העוגנים שיצרתי לעצמי. הם המקומות שאני הולכת אליהם כדי לנשום.
באחד מהם, הוא ככ רוצה אותי שהוא מקדש אותי. אותי! (מעולם לא היתה לי תמונה כזו בתוכי, רק איתו).
באחד מהם, אנחנו מטיילים בעולם, ושמחים אחד מהשני, ויש לנו חיוך על הפנים שלא יורד אפעם.
באחד מהם, אנחנו עובדים ביחד ומעבירים ריפוי ולימוד גדול מאוד, ברחבי העולם, בסינכרון מושלם, והרמוניה.
באחד מהם, הוא מעיר את הגוף שלי כפי שרק הגוף שלו יודע.
באחד מהם, הוא מסכים ובא, בדיוק כמו שבא בריצה אליי, בפעם הראשונה, כשלא הבנתי ולא ידעתי מה קורה וחשבתי שמישהו החליט לצלם סרט רומנטי שאני והוא הכוכבים בו, שם על אותו חוף ים, כשבכלל באתי כדי לשחרר וללכת לדרכי.
באחד מהם, אני מתעוררת בחיוך, והעיניים שלי פוגשות אותו, את הגוף שלו, ישן לידי בבריאות ורווחה.
באחד מהם, אנחנו בכלל לא צריכים לדבר כי אנחנו אחד בתוך השני לא משנה היכן הגופים שלנו נמצאים.
באחד מהם, אני מגיעה בתוכי לשמחה שחיה בתוכו, ומשלימה.

באחד מהם, אנחנו רואים אחד את השני במלואינו.
באחד מהם, יש לנו נחת, ואנחנו יודעים לחיות את זה, לרקוד את זה, לנוע ביחד, אין בנו פחד, כי כבר עברנו את כל המנעד האנושי בתוכינו.

באחד מהם, הוא מקדש אותי, והשכינה עלינו ובנינו לשכון למשכן קבע.