הרחמן
אין באמת מה לבקש את זה, כי כזה אתה..., לא שאתה לא מרחם.. אתה מאוד מרחם עליי, בזה שאינך... (בתרתי).
כישויות אור מופלאות שאנוש בנו, אנחנו לא אוהבים שמרחמים עלינו,
לא אוהבים שמקצרים לנו את הדרך, או עושים במקומנו, וגם לא מתנות חינם.
אנחנו אוהבים לדעת שהשגנו את הדבר בעצמנו, שהדבר הוא קיניין שלנו, למה?
כדי לממש את חוקי היקום והקיום (נתינה-קבלה-נתינה..), שהיא למעשה תנועת החיים, מילוי וריקון, שאיפה-נשיפה, נכנס דם ללב, יוצא דם מהלב.
זה נורא מצחיק אותי כעת, לקלוט שהלב שלנו מדמם כל הזמן :)))
אבל גם זה, משפט ששייך לעולם הישן, לצורתי הישנה של קורבנות ובכיינות.
כל העבודה באמת, היא לגלות את האמת, להתפשט
לגלות
לגלות = להפוך דבר לגלוי, לנראה, למואר (לצאת מהגלות לגאולה = לגלות), לגלות את האור שבכל, לגלות את האהבה שבכל (להסית את הוילון/ההסתרה)
"וְאָנֹכִי הַסְתֵּר אַסְתִּיר פָּנַי בַּיּוֹם הַהוּא עַל כָּל הָרָעָה אֲשֶׁר עָשָׂה כִּי פָנָה אֶל אֱלֹהִים אֲחֵרִים." הרעה = עשיתי לעצמי רע במקום טוב. כשאדם מזין פחדים/ספק, מתרחשת נפרדות מהבריאה.. זה לא עונש הסתר הפנים, זו תוצאה של מעשה ידינו. בשביל לבטל את הסתר הפנים, עלינו לגלות, להיות גלויים בפנינו, גילוי פנים אל פנים.
ממש כמו הכרובים, שכנפיהם כינסו אותם להתייחדות מתמדת מאוחדת ושלמה פנים אל פנים, שאחד רואה את האחר בשלמותו.
את
מ-א' עד ת' (הכל)
אמת
א (ראשית, אינסוף)
מ (מהות, תוכן)
ת (סוף התהליך)
להתפשט
מכל המלבושים והבושות,
מכל הבגדים והבגידות,
ולגלות את עצמי, העצם שאני, המהות שאני, ואז -
להתפשט.. בפשטות, להתרחב, ולהנכיח עוד ממהותי (עוד מהאור שאני, עוד מהאהבה שאני).
אמרנו רחמים, אמרנו רחם.
אני שבתוך החלום, ממתינה שאני מחוץ לחלום, תתעורר, ותנהיג את חייה ואני מאלו שיודעים להתעורר בתוך החלומות בחלום, כי אני ישנה וליבי ער.
מחכה.. מחכה ללידה, ללדת את עצמי, כי עצמי צריכה לדעת שיש לה אמא, בית, רחם בטוחה להיות בה ולצאת ממנה לעולם.
רחם.. עוּבּרוּת, לידה מחדש.
בהיותי בת מים חיים (=מים שלמים), להיות מחוץ למים, זה לאבד את החיוּת.
לטבול, ולטבול, ולטבול, ולטבול, ולהיכנס לרחם עוד יותר פנימה, ולהתכנס, ולחבר את עצמי למקורות היניקה - אלו שישחררו אותי מכל תלות (למי ששואל: לבורא ולשכינה).
צריך להבחין, כי רובינו נשארנו עוּבּרים ולכן לא עברנו לשלב הבא, רובינו יונקים אחד מהשני, כי לא חיברנו עצמנו לבריאה (בורא ושכינה, עליונים ותחתונים). וכשיונקים אחד מהשני.. אי אפשר באמת לצאת לעצמאות וחירות, אנחנו במצריים, במקום צר, תלותי, משועבד ומשעבד (הם אותו הדבר). זה למעשה לא בהלימה עם חוקי היקום, כי זה לא נעשה מבחירה חופשית (אפחד לא חופשי פה, לא המניקה ולא היונק/ת).
סליחה
עוויתי, חטאתי, פשעתי.. סליחה שבאתי... לעולם... סליחה על שאני כפי שאני.
סליחה על מה שבראתי פה, ויצרתי.. שאינו מיושר עם הבריאה המוארת.
סליחה על שמנגנוני ההגנה שלי, ככ הרחיקו אותי מהחיים, ממני, ומההזנה של אהבת אינסוף ללא תנאי, הבסיסית והמקורית.
סליחה על שזו הדרך בה בחרתי לבוא לעולם, סליחה שנתתי מקום לפחדים ולא ידעתי לרפאם עד כה ושקעתי בתהום רבא.
חשבתי שאני מגוננת על גן העדן שלי, בעוד גוננתי וטפיחתי את הגהנום שלי (שזה תכלס, גן ילדים.. של צרחות אימה).
גן עדן
להגן על העדן משמע לשמור על העדינות ולטפח אותה. כשאני עדינה ונעימה לעצמי אני יכולה להשכין שלום בתוכי, ולהשלים עצמי לשלמה.
איך הכל מתאחד(ה)? באמצעות הממשק וההתממשקות: הנשיקה "ישקיני מנשיקות פיהו" פה לפה: "ורוח אלוהים מרחפת על פני המים"
וכבר אמרתי שאני זוכרת.. זוכרת איך להיות מים שהרוח מרחפת על פניהם, אני גם זוכרת איך זה להיות רוח שמרחפת על פני המים: ממשק פנים אל פנים, פה אל פה... זה הריקוד הנצחי של האהבה ללא תנאי, של שני שלמים שאין ביניהם שום תלות, ושום קשר (כי קשר נקשר לקשרים).
במה אברכך?
אברכך בעדינות בעידון השלם המלא.
עדינות ההתממשקות של חלק עם חלק, יאחד, יעשה שלום, שכינה תשכון.
חיבור אחור לאחור (הסתר הפנים) מופרד, מתהפך לחיבור פנים אל פנים.
*מוגש כתהליך הכנה לחגים
מה נרצה לחוג? פעם ועוד פעם ועוד פעם?
איזו צורה אנחנו משילים, ומהי הצורה החדשה שנרצה ללבוש?
חג, יכול להיות אוכל, טירחה, יגיעה, משפחה וכעסים ומריבות. הוא גם יכול להיות התכנסות לעבודה פנימית עמוקה של בירור, בחירה חדשה, שינוי צורה, ולידה.
