"אנא כתבית יהבית" (ארמית)
הבורא אומר לאדם, ונותן לו את התורה "נתתי לך אותי, נתתי לך דרך להגיע אליי, בוא אליי".
ככה גם אני, נתתי לך את נפשי, מסרתי נפש, בין אם תסכים לראות או תזלזל בזה, אלו נקודות המבט על דברים, וערכם של דברים הם כערך המתבונן בהם:
תבחר לראות ילדותיות ותראה בי ילדה, תבחר לראות את המסירות נפש ותדע עד להיכן אני אוהבת אותך, לא משנה מה תעשה לי ואיך תתנהג איתי, אבל אני גם מכבדת את עצמי, והלהבה הזו, שהיא הלהבה שלך, לעולם לא תסתפק יותר בפירורים, כיאה לחלק ממך, כי אתה לעולם לא תסתפק בפירורים, אתה תבקש לעצמך לא פחות ולא יותר מאשר הכל כולל הכל ואז עוד!
היום ה 21.06.2026 זה היום בו יש הכי הרבה שעות אור. מכאן ילך ויתמעט האור עד חנוכה ואז יתחיל להואר מחדש.
היום גם היתה הפעם הראשונה שהתאשפזתי בבי"ח.
אם אתה חושב שאני כועסת כהרגלי על ההעדר שלך, אתה צודק ולא צודק, כי לא כעסתי כלל, כי השם ותאריך הלידה שלך פשוט היו בכל מקום שהסתכלתי בו היום, החל מ 6 בבוקר. המלווה שלי, רעיא מהימנה הביא אותי מוקדם, והייתי ראשונה שם. אפילו האחות עוד לא הגיעה.
ומשהגיעה, מיד קיבלה אותי, בשמלה צהובה וקייצית ועם המון אנרגיה ושמחה.
אמרתי לה: תחליפי בגדים, תעשי קפה, אני פה לבד, אין אפחד.
לא, שמה אותי קודם.
ואמרה שיש 4 נשים בלו"ז היום שמקבלות עדיפות לפניי ואז אני כי אני ראשונה.
ואז אמרתי לה: אז אני נכנסת ב 12, כן? (השעה היתה 06.50)
היא אמרה: מה פתאום, יכניסו אותך ב 10
קוראים לכולם, כולן נכנסות ויוצאות ולי לא קוראים, והיא יושבת לידי כי נזפתי בה שעד 9 בבוקר כבר עשתה 10 ק"מ ב 50 קמש מבחלקה ושתשב קצת, זה מעלה לי את הלחץ דם.
והיא, אחות האחראית במחלקה, חשוב לה הלחץ דם שלי, ישבה בנחת ודיברה איתי 10 דקות רצופות. למי שמכיר עבודת האחיות, יודע שלפיפי אין להן זמן!! כך שזה לא יעלה כלל על הדעת מה שקרה - וזו היתה רק ההתחלה.
11.50: "מה את עדיין כאן? לא קראו לך??"
אמרתי לה: "לא, יש 2 יותר דחופות ממני, אמרתי לך, אני אכנס ב12"
השעה 12.10, קוראים לי : )) "אמרתי לך.."
- "טוב הבנתי הבנתי, תבואי אח"כ יש לי כמה שאלות שאני רוצה תשובה עליהן" : ))
כל אחד נכנס תמיד בזמנו ובעיתו.
כך שלא יצא שום כעס ממני היום, אלא חסד גמור בכל אשר דיברתי ועשיתי, ונעשה בי ולי ועליי.
אז הלכתי לחדר ניתוח, היתה שיחה מעניינית עם הרופאה המרדימה על סמים נרקוטיים (שבחיים לא ניסיתי שום דבר מלבד הגות ישירה עם הבורא)
והיה ונמצאתי שם לבדי, עם כל הדף החתום שמסרתי, תוהה ביני לביני אם לוותר על ההרדמה כללית, ולחוות את הדברים דרך הגוף ולנכוח בערות, או לא.
ושאלתי את הבורא מה לעשות, מה נכון.
וזה בורא חכם מכל, אמר:
יש לך בחירה אפילו שאין בחירה.
זה בסדר וזה בסדר, יכולה לחוות עם ערות ויכולה לחבור לא להיות מודעת לתהליך, ומה שתרצי זה בסדר גמור.
ראיתי את סרט חיי, ואת האירוע שאני עומדת מולו, והרגשתי את הבחירה, ושכל החלטה תהיה ממש בסדר כי לא ברחתי מכאב הפעם.
אני מאמינה שיכולתי לשאת אותו, זה רק היה לא נוח אבל נסבל. ובחרתי לדלג על החוויה הזו ולהסכים לא להיות בה במודעות, בעיקר כדי לחוות את הבחירה האחרת, אני תמיד בוחרת בכאב ובמודעות, מתוך שיעור של הוכחה עצמית, או עונש וכו. והפעם החלטתי החלטה אחרת מההרגלים שלי.
קיבלתי מנתח ממש חתיך, שבא לקחת אותי מהחדר המתנה, ישבתי בחלוק שיותר מחשף מאשר מכסה, ובכל זאת שמרתי על כבודי. אומר יאללה, בואי, איך את רוצה? ברגל או על המיטה? רוב האנשים! שוכבים במיטה! (אמר כבמעין התרסה קלילה).
אמרתי: טוב יאללה, על המיטה, קדימה. והרמתי רגליים, הוא כיסה אותי חלקית ואני יושבת זקופה על המיטה והוא מושך אותי מכוון הרגליים אחורה ונוסעים! והוא מביט על הפרצוף הבוהק מאושר שלי, ונקרע מצחוק!! כי ממש נהניתי מזה! אחרי 2 מטר הוא עוצר, ואומר: זהו, בואי.
אני אומרת לו: מזה, עצרת אחרי 2 מטר?? יכולתי ללכת את זה ברגל!
הוא שאל מה אני עושה - זה אך היה הזוי לומר שהייתי ראש צוות בחברת הייטק, והיום מקבלת אנשים בקליניקה לעבודה ריגשית :))
זה כמו בסרטים, נשים ניגשות ומסדרות על הגוף שלי מלא דברים והקשב לא יודע מה להרגיש קודם והכל דיי מהר.
והיא מזריקה לי חומר ראשון ואז חומר שני ומסיכת חמצן, ואז את החומר השלישי ואני מספיקה לומר לה: תקשיבי החומר הזה עובד ממש מהר! ונעלמתי לגמרי - הספקתי לתת עדות על הרדמות מהירה של שניות, כשחשבתי שהתודעה חזקה מזה - לא. היא לא !
אני תוהה איזה שטויות פלטתי לא יודעים ב 25 דקות שהייתי שם עד שהתעוררתי בבת אחת לגמרי כשהאחות קראה בשמי, אמרתי: זה לא חוקי כל הריח הזה של הטוסטים פה, כולם בצום כאן! וכולן צחקו שם.
בקיצור,
להפתעתי הרבה, היה לי ממש המון אור היום, והרבה מאוד כיף וסוף סוף הבנתי למה אבא שלי מגיע לבי"ח ככ הרבה !!! אין על להתגלגל במיטה במסדרונות על 20 קמ"ש.. ואלו דברים שאדם מגלה, רק כשהוא חווה אותם, כמו שלא ידעתי שאני חולה ממש על המראות! עד שהמראתי, אמן הלוואי שיתנו לי למשוגעת כמוני פעם אחת מטוס להאיץ ל 250 קמ"ש ולפרוש כנפיים בזוית, ולעלות ואז לעלות עוד, ולעזוב את האדמה והחומר.. ולהיות אני!! הכי כיף זה להיות אני.
ואם אתה חושב שכעסתי על העדרך, אתה צודק וטועה, כי היית נוכח איתי וסימנת לי היטב את הנוכחות שלך.
בבוקר כשחיכית בתוכי במחלקה הריקה, אמרת לי: תפסיקי להרחם על עצמך, המון נשים עוברות את זה, והכל יהיה בסדר אח"כ.
וזהו, לא היו שום רחמים עצמיים היום, ואפילו לא גרם מסכנות אחד. היה המון שקט פנימי, וחדווה לא מוסברת וכמה שיחות עומק והתוועדות למצב בו כן יש בחירה ומותר לי לבחור אחרת מהרגיל שלי. וזה כל זה קרה מעצמו, הקטע הוא - ש-אני! לא עשיתי שום דבר. אני פה רק לתת עדות למה שנעשה בתוכי ועליי ובי.
ויש דברים אישיים ואינטימיים שאני לא יכולה לחלוק כאן, אבל כשתבוא, אם תרצה, אתן לך אותם, כי הם שייכים לך.
הכל שייך לך.
והוא אוראינסוף שליווה אותי, בא לאסוף אותי וממה מצא חן בעיניו אני תחת השפעת נרקוטיקה.
לא היה בי שום סטרס, שקטה, מצחיקה, נעימה, ו-קצת מתנדנדת. ...
אחרי שלקחתי כוס מהשיש והצלחתי בתנועה מינימלית לשבור אותה על השייש, אמר: שבי, אני מכין אוכל.
ועד שתתקלחי אני לא הולך.
וזו היתה הפעם הראשונה שהתקלחתי בנחת, בלי לפחד להחליק לשבור את הראש ולמות לבד... פשוט כי הוא היה נוכח. וזו היתה המקלחת הכי נעימה שחויתי בבית הזה עד כה.
אני יודעת בדיוק למה הצטרכתי לחוות את כל החוויה שהיתה היום.
בגילי להגיע פעם ראשונה לאישפוז זה הישג גדול ממש : ))
היום היה לי יום שכולו אור,
היום הייתי כפי שאני באמת באמת מהפנימיות בגשמיות ממש!
אפילו החריצים ברצפה שהמיטה נוסעת עליהם, היו נעימים לי! אני יכולה ככה שעות..
וצום של יממה ורבע, מכפר הרבה! כך יצא.
כדאי קצת לשתות, נכון?
מים זה תענוג!
כן באתי לבד, אבל כל הבריאה איתי. וזו הרגשה שהבורא אוהב אותי מאוד, לכן סידר לי כזו חוויה, כדי שארגיש אותו יותר, כי ביקשתי.. להרגיש אותו יותר, אני אוהבת להרגיש, אני מרגישה.