אני לא ככ יודעת מה אנשים חוגגים כשהם חוגגים אהבה,
אהבה לא חוגגים, אלא חיים אותה, בכל רגע ורגע ודרך כל חוויות, רגשות ומחשבות שיש בנו
כשאדם שואל עצמו בהתמדה: "איך זה אהבה? איך זה מחבר?" על כל דבר ועיניין, כולל איך נפרדות היא חיבור, ואיך שנאה היא אהבה.
*
יש מקומות מאוד עדינים בפנימיות ובכנות וביושרה שלנו עם עצמנו ועם הבורא, שהם מאוד עמוקים,
כמו - האם אני רוצה בן/ת זוג לעצמי או מישהו להשפיע לתוכו?
אנו לפעמים ככ עסוקים באיזה בן/ת זוג אנחנו רוצים (ואז מתחילה רשימת מכולת), וכלל לא בודקים איזה בני זוג אנחנו רוצים להיות,
אם אנחנו זורקים אחריות על האחר, או מבררים אותה בנו, ונושאים בה,
מה הווייב והשיח שמתרחש בזוגיות שלנו
ואיך מתנהלים בתוך הזוגיות: האם אני מגיב, מתנהג, חושב ומרגיש מתוך הטריגרים שלי, או שיש מרחב ריפוי יציב ובטוח שמאפשר התפתחות?
טו באב מגיע אחרי ט באב... האהבה מגיעה אחרי החורבן, אחרי הנתק, אחרי הנבדלות, והפירוד.
מה ביקשו מאיתנו לעשות?
לבנות בית, בסך הכל לבנות בית.
לבנות מרחב משותף של חיבור, זה הכל..
למה יש ניתוק חיבור ניתוק חיבור? למה יש גלות קיבוץ גלות? מתי נגלה אהבה מתוכנו? ואור?
איך בכלל בונים בית שלישי?
אתה מבין מהו בית שלישי? בית שלישי לא יכול להיחרב כי הוא יבנה מיסודות ניצחיים... כמו אמת, כנות, הכלה, חמלה, אחדות.
הבית החיצוני נחרב, כי אנו עוסקים בחיצוניות... ועושים דברים שלא לשמם: כמו זוגיות - אנו רוצים אותה לעצמינו, למלא חלל בנו, לא כדי למלא חלל באחר... אלא לצורך אינטרס אישי, ואז אנו מתחילים עם הביקורתיות.. ואז נפרדות ומדפדפים אנשים, במקום לבחור אחד, להתייחד איתו ולדבוק בו.
אנשים מפרקים משפחות ובתים, כי בתוכם הכל חורבן, ואין להם באמת בית פנימי לשכון בו, לא חשים ביטחון, פועלים מתוך פחדים והרצון לעצמו ממלא כל המציאות כולה...
דעו כי כל מציאות אפשר לתרגם אותה לרע, ואפשר לתרגם אותה לאור ואהבה,
והמציאות היא בעיני המתבונן.
חוויתי הערב מפגש מאוד מעשיר, ומלמד, ומכבד עם אנשים שמבקשים לעצמם זוגיות, פרק ב', רובם.
והרבה מגיעים עם פצעים וטריגרים ומתנהלים מתוכם, אבל לא הערב, הערב היה אחד המוצלחים שחוויתי בשנים האחרונות.
ערב של חיבור והכרת תודה,
בדיוק כשהלבנה במילואה (רוב החודש היא נחסרת או מתמלאת, ורק ערב אחד, היא שלמה ממש).
מהי אהבה עבורכם?
איך היא נראית ומתנהגת?