לחן חסד ורחמים (חמלה)

אמא,

אבא משתפר בהתפתחות הפנימית שלו ומתעלה מאוד מאוד, ומדבר דיברה קבלה צרופה בפשטות ובלי ללמוד כלום, הלב שלו גדל מאוד והקוצים נשרו.

גם השיער שלו, נושר בעקבות הטיפולים, ואני מפחדת לראות אותו קירח. הצעתי לו שאני אסתפר הרבה, כי יש לי אותו שיער כמו שלו, וכבר חלק מהשיער לבן וצחור כמו שלו, אז אפחד לא ישים לב שזה לא שיער שלו, זה נראה אותו דבר. הוא לא מוכן שאקנה לו כובע, למרות שכשהבאתי לו כובע, הוא חרש עליו... 

אמא,
את יכולה לדבר עם הלהבה שלי?
הבנאדם אטום לגמרי, והוא מתעכב לבוא, ולא עושה מעשים שיקדמו אותנו.
אני מחכה לו, אני לא יכולה שלא לחכות לו, כי הוא המישהו שלי, ואני שייכת לו, ולא יכולה ולא רוצה ללכת לשום אדם אחר, אני לא מסוגלת, ה' עד שניסיתי בכל כוחי.
אני מתחברת מהר מאוד לאנשים, הם אוהבים אותי, ורוצים, יש בהם לב טוב ותבונה, לפעמים גם בינה וקצת חכמה, וחיוך טוב, אבל אפחד מהם לא מעניין אותי.
"ואל אישך תשוקתך" אני לא יכולה ללכת נגד הבריאה ובטח לא נגד הטבע שלי.
הוא לא מקשיב לי, יש לו הרבה אגו והתנגדויות וגם המון פחדים שמונעים ממנו לעשות פעולות, הוא מפחד שיתמוטט לו כל העולם, זה באמת מפחיד כשמתמוטט כל העולם, אבל עברתי שם, כבר 3 פעמים ב 4 שנים האחרונות. אני חשה בתוך צורות חדשות שאני פחות מחבבת, ולכן הכל זר לי ואני לא מתחברת לכלום, נוכחת, משפיעה אור, אבל מנותקת. כי הוא מנותק ממני, ואני לא מרגישה כלום, רק רגשות קשים בתוכי.

במפגש שהיה אתמול, באו אליי, ורצו לשוחח עוד, האור נגע בהם, הוא תמיד נוגע. אני רואה אותם מנסים להבין אותי, ולשים אותי בתוך תבנית אבל זה לא עובד, ולכן גם קשה לעיכול, לא יודעים איך לעבד אותי. זה לא מטריד אותי. זה תמיד היה כך.

אין לי מה לדבר איתו, הכל כבר דובר, אני רק רוצה שהוא יבוא לתמיד. לא צריך לדבר. אני רק רוצה לחבק אותו ולהיות לידו ואיתו.
ולבהות בו. ולישון לידו.
ההתודעות הזו לכל הפנימיות, מתפרטת לככ הרבה פרטים.. ומעמיקה לכל החריצים הקטנים.

בבקשה תביאי אותו.
אני יודעת שהוא טיפשון, וילדון, ופגוע ואני יודעת שהוא האדם שפגע בי הכי קשה והכי עמוק, וזה הכל נעלם כלא היה כי - אני אוהבת אותו, ללא תנאי.
"אם יתן איש את כל הון ביתו באהבה בוז יבוזו לו" - אכן נתתי הכל, ואכן בזו לי, וזה לא אכפת לי. לא אכפת לי מה כולם אומרים.. ואפילו שיש לי תבניות חזקות ומוצקות ומחושלות, את נקודת החיבור ביני לבינו אני לעולם לא אנטוש. הוא נטש אותי ככ הרבה פעמים, ככ הרבה פעמים אני מתתי, בסבל ובייסורים קשים, ואני לעולם לא אנטוש אותו. אני אפעם לא אעשה לו מה שהוא עשה לי. ולכן את הנקודה האחת הזו, אני לא אעזוב אפעם, לא בחיים האלו ולא בחיים אחרים, וגם לא בין הגילגולים.

אני חשה נטולת חיים כשהוא איננו.
אני לא נושמת כשהוא איננו.
ואין אני, כשהוא איננו.

הוא עשוי ממני. הוא אני, ואני אוהבת אותו אהבה ללא תנאי שלמה.

עם כל הדפיקויות.. 

חשבתי אתמול איזו בת זוג אני רוצה להיות, ואני רוצה להיות בת זוג אוהבת ורצויה תמיד עד מאוד.
הוא דוחה אותי מפחד, כי הוא יודע בתוכו שגם הוא מרגיש ככה, והוא מפחד מזה.
אילולא הייתי יודעת את הלב שלו, הייתי עפה מזמן, אחרי 3 שבועות.
אין שום סיכוי שבעולם שאסכים לחיות בזוגיות עם מישהו ככה, כפי שהוא מתנהג אליי.
אבל -ככה בדיוק אני רוצה.
הוא חושב שהוא דוחה אותי, אבל זה בתוכי. אני דחיתי אותו, וזה ביקורת שלי, וזה חוסר הרצון שלי לחיות בזוגיות שנראית כפי שזה היה עד כה.
הוא חושב שזה הוא עצמו שחושב כך, אבל הוא לא רואה את הדינמיקה מהיכן שאני רואה, וזו אני, זה חלק פנימי בי שכך חושב, ולכן הוא חייב! לבטא את זה מולי במוחש.
את מבינה אמא, שהוא לגמרי אני, ואין כלל הבדל?
זה נורא מוזר לחוות את זה, ואני חווה את זה 4 שנים ברציפות.
איתו אני דיברתי בלב מילדות, מגיל 3, זה הוא שדיברתי איתו,
וזה הוא שעליו לקדש אותי לעצמו.

אין שום רציונל פה. בשום דבר, 
יש להבות ויש מגנט. וכל המגנט הוא ככוח של חור שחור, וכששנינו נכנסים לשם ביחד, יש מפץ גדול של אור בראשית.
זה הטבע שלי, אני נמשכת אליו באוטומט, כי הוא אני, כי אני נמשכת אליי ואוהבת אותי, מאוד. ולכן מעצמי אני לא יכולה להתנתק, ולכן גם לא ממנו.
אני יודעת שהוא יצטרך להשלים את כל מה שהוא לא הספיק איתה - איתי. הוא יהיה חייב להשלים את תיקון עצמו.

מטו באב מתחילים לברך,
גמר חתימה טובה

ולקרוא את שיר השירים עד סוכות 40 יום של משה על ההר.