אין לי צורך להתוודות או לשחרר, להגיד שאני כותבת את זה כדי להוציא את זה סופסוף יהיה שקר גמור, אני לא יכולה לסבול את הצהוב הזה, אני לא יכולה לסבול את האובר דרמטיות של תראו מה עשו לי, אבל דווקא כי אני ככ סולדת מזה אני בכוונה אעשה את זה. אני גם ממש בסדר, תודה לפונים, אני לא גיבורה, יותר ילדה סתומה. זה ממש אירוע שולי בחיי כי התמזל מזלי וכו'.
הייתי בכיתה ח׳, בת טובים בשכונת טובים, צפונית מטומטמת, מתארגנת למסיבה. לבשתי חזייה חדשה שגנבתי עם חברות בשבוע שעבר מכיתן, וגופייה שקנינו באותו הבוקר בשוק הכרמל. לא קנו לי בדכ בגדים חדשים ונורא התרגשתי מזה. אני לא זוכרת איזה מכנסיים לבשתי, באותם ימים עדיין לא הבנתי שטוסיק הוא מקור משיכה ככ מרכזי.
קבעתי עם חברה שאעבור אצלה ונלך יחד למסיבה, השעה בערך תשע וחצי והחברה במרחק עשר דקות הליכה. ביקשתי מאמא שלי שתקפיץ אותי והיא בצדק סירבה.
כשהגעתי לרחוב של החברה הייתי מתוחה, זה היה הרחוב שבו גר הקראש שלי מכיתה ט׳, קיוויתי שיתמזל מזלי והוא בדיוק ייצא עם הכלב או משהו ונוכל להעביר איזה פלירט קל.
זאת גם הסיבה שלא הסתובבתי כששמעתי צעדים מאחוריי, חשבתי שאולי זה הוא ועוד ניסחתי לעצמי את המשפט המצחיק-קליל-חמוד שאזרוק באגביות כשאסתובב.
פתאום שמעתי קול מאחוריי שואל: ״סליחה, מה השעה״? בחצי סיבוב זרקתי שאין לי שעון (טרום תקופת הפלאפונים) ובלעתי את האכזבה שזה לא הבחור שלי.
הדבר הבא ששמעתי היה צעדים של ריצה מאחוריי ואז מישהו הצמיד סכין לצווארי. יד אחת מחזיקה סכין על הצוואר שלי, יד שנייה סותמת לי את הפה, ומישהו לוחש לי באוזן ״אם תצרחי אני אהרוג אותך״.
עד שהבנתי מה קורה הוא כבר גרר אותי בין המכוניות החונות לכיוון המדרכה (שכונה שהיא כמו מושב, הולכים באמצע הכביש), ממשיך במנטרה של אם תצרחי אני אהרוג אותךאם תצרחי אני אהרוג אותך, בעוד אני מנסה להסדיר נשימה.
הוטלתי על המדרכה כשגבי מופנה אליה, פניי אליו והוא רוכן מעליי. ברגעים של דחק הרציונליות משתלטת עליי והתחלתי לנסות לשכנע אותו לא לאנוס אותי. ״למה אתה צריך את זה, זה לא כדאי לך, איך זה שווה לך את זה, בשביל זיון אתה תשב כל החיים בכלא, אתה רוצה כסף? כמה? אני אביא לך״. הפטפטנות היכתה אותו באלם קל עד שלבסוף נהם עליי לשתוק, והפך אותי כשפניי אל המדרכה. האופציות שלי התחילו להצטמצם.
הבנתי שבטוב זה לא יילך, ובראש של בת 14 עברה המחשבה שעדיף להירצח מאשר להיאנס. שאני לא בנויה לחיים כאלה, ממילא אני יכולה לשאת כל כך מעט, כל דבר מרעיד לי את אמות הסיפים, איך אחיה עם זה, זה לא חיים. ואז הוא דחף את ידו מתחת לחולצה שלי. המחשבות מאליהן הפכו למעשים ואני התחלתי לצרוח ולצעוק הצילו ולהילחם עם כל איבר שהצלחתי לשחרר תחתיו, בעיטות, אגרופים והמון המון רעש. "היה לך מזל" אמר לי אחר כך החוקר במשטרה, נפלת על מישהו לא מנוסה, שנבהל וברח.
נסתי על נפשי לבית של חברה שלי שהיה דקה משם, ובבכי מתפרץ הצלחתי בסוף להסביר להורים שלה מה קרה. אבא שלי, עדין הנפש, שבר חצי מהבית מהעצבים, אמא שלי לא הפסיקה לבכות ולהגיד שזו אשמתה. אחכ שבוע ישנתי איתה במיטה. שלחו אותי לטיפול, אחד משרשרת של פסיכולוגיות ששלחו אותי אליהן כל פעם שקרה משהו שההורים שלי חשבו שכדאי שאדבר עליו עם מישהו. מה שנשאר לי מזה זו אי נוחות בקרב אנשים שיש להם נקודת חן גדולה בלחי ולב שעוצר לרגע מלפעום כל פעם שמישהו רץ מאחורי. ובתל אביב ברוך השם כל אדם שני מתאמן למרתון.
אני לא חושבת בכלל שבגלל זה אני בדסמית, סיקוונס של אונס הוא לא הפייבוריט שלי בגזרת הריגושים ואני מחבבת אותו רק כי זאת הזדמנות טובה להתנגד ולהשתולל ולהוציא קצת אגרסיות על הדיקטטור. אבל בידיים שלו אני מרגישה הכי בטוחה בעולם אז לא חוכמה.
