כמעט כל מי שאני מכירה חושב שאני נורא חזקה ואמיצה. ואיזה בחירות אני עושה. לא מפחדת ללכת נגד, עושה רק מה שטוב לי. אני מנסה תמיד להסביר שאני נורא פחדנית אבל זה לא עוזר. גם את זה כבר מתייגים כאומץ. אנשים קושרים את חייהם בחיי האחר- אוהבים, מתחתנים, מתגרשים, הופכים להורים. מסתכנים, על אמת. אני מלאת התפעלות כלפי זה. באמת. מתאבדים על החיים ונשארים בחתיכה אחת. אני חיה את החיים עטופה בצמר גפן. רגישה מדי, שבירה מדי בשביל להיות על המדף. מעט המשקעים שיש לי מהנעורים עשו את שלהם וסגרו אותי לתמיד. כאילו נשארתי בת 16.
No man is an island? לא מכניסה, לא נתלית, לא נשענת, לא נותנת. מתאהבת רק בגברים שלא מסוגלים לתת. נותנת רק לפצועים שלא מסוגלים לקחת. יושבת ומחכה לכאפה. לטווח הקצר הכאב ודאי, לטווח הרחוק אני מבוטחת.
מתעסקת כל היום בבעיות של אחרים, מתמסרת לצער שלהם, קטן כגדול. נלחמת, מגשרת, מסדרת. התעללות, אונס, אלימות, הזנחה, אובדנות, מחלות ומוות. הכל מגיע לפתחי ואני ישנה כל לילה ככ טוב שצריך 7 נודניקים כדי שאתעורר באמת. כששואלים אותי איך אני לא לוקחת ללב אני תמיד עונה שזה כי אני מאמינה בכוחות של בני האדם- להסתגל, להתגבר, להתחזק. ראיתי, הם יכולים. מאמינה בכוחות של כולם חוץ משל עצמי.
הודפת כל נסיון להתקרב עד שאני בטוחה שהקירבה היא חסרת משמעות ואז רודפת אחריה כדי לייצר לי אדוות בבריכת התינוקות שהיא החיים שלי. אני לא בנויה לחיים האלה, אז אני לא חיה אותם. אם את נשארת תמיד ברדודים, אי אפשר לטבוע. גם לא צריך מציל. לא יכולה לחיות עם הידיעה שאני תלויה במישהו אחר. שאם אני אישען באמת על מישהו הוא יכול ללכת ואני יכולה ליפול. יש לי רק את עצמי, ככה זה.
שבורה מרוסקת גמורה כל המילים האלה, אלה רק מילים, זה לא באמת כי אתה לא יכול לאבד את מה שלא היה שלך. זה הריקוד שלי עם עצמי. לא כי לא אכפת לי. כי אני לא מסוגלת אחרת.
