דווקא כשישבנו היה בסדר. הייתי בסדר. קצת בוכה, קצת צוחקת. הצתה מאוחרת. רק אחכ המילים התחילו להדהד בי שוב ושוב.
פחדתי מהרגע שאראה אותו. ולמרות שהוא הקדים אז יצא שבאתי ישר מהבלט, הייתי יחסית רגועה ובמצב רוח טוב. הוא גם היה לבבי מאוד והסתפר קצר נורא אז זה קצת הרגיש כמו לפגוש מישהו אחר. נראה לי שגם זה עזר.
וגם הכנות הכובשת הזאת שלו, יש בה משהו מקרב, מחבר, שהצלחתי להקשיב למשהו חוץ מהאת לא מספיק טובה שהתנגן לי בראש. שהצלחתי לראות אותו ואת מה שהוא עובר והלב שלי יצא אליו ואז גם אל עצמי ואל כל מה שהעברתי אותי בחודש האחרון.
אבל כל זה לא משנה. מה שנשאר הוא משפט אחד דוקר. כל המילים הטובות והנדיבות שבעולם דוממות למול השורה התחתונה. אל תקנו את כל הממבו ג’מבו הזה שמהלל אמת וכנות. אי אפשר להמתיק דחייה, וזה לא רע לרפד לעצמך קצת את הפינות ועכשיו זה די נהיה בלתי אפשרי לעשות. וללכת ולבקש לשמוע אמת לפעמים זה סתם פיגור כי זה אשכרה ללכת ולבקש שוב שיגידו לך שלא רוצים אותך. שוב!!!
ודי אני פשוט לא יכולה לעבור את זה עוד פעם, נראה לי שאין לי מספיק תאים של תיעוב עצמי בשביל להמשיך להתבוסס בזה ואני כבר יותר מדי עפה על החיים ועל לאהוב. אז אני רק עוד פעם קמה ואומרת לעצמי שאז מה, ושיהיה בסדר, ושיש לי את עצמי ושאני בסדר גמור ככה ועוד יהיה טוב. חייב להיות.
