אני מתה עליו.
עד כדי כך שאני כבר שמחה בשבילו ומקווה שטוב וכיף לו ושהוא שמח ככה.
אני מתה עליו, וחושבת עליו ודואגת לו. ומקווה שהוא התאושש והתאזן ומרגיש יותר בסדר.
אני מתה עליו למרות שכבר חודש וחצי לא היינו יחד ודיברנו רק פעם אחת.
וכי בפעם הזאת שדיברנו כבר בכלל שכחתי מאומללותי והייתי עסוקה בלחשב בראש שאני יכולה להלוות לו 20 אלף מהעוש בלי בעיות.
אני מתה עליו כי אין גברים כאלה.
ולא כי הוא נשאר בגדר הבטחה, בחיי תנו לי קצת קרדיט.
חכם והגון וקשוח ועם מלא סבלנות, בעיניי הוא הדבר.
וכשרק הכרנו, והוא גם עף עליי חזרה קצת, לקחתי את זה כמובן מאליו.
אני מתה עליו למרות שאני לא רוצה לדבר איתו או לשמוע ממנו או לראות אותו. אחרי הפעם האחרונה חזרתי חודש אחורה. וזה יותר מדי בשבילי.
אני מתה עליו למרות שזה לא הדדי. עוד נשלטת וזה. הפער הזה הוא די מביך. ואיך שאני לא אהפוך את זה לא יעזור.
וכי כשאני עושה את מה שהוא לימד אותי אני גם חושבת על אם הוא היה גאה בי כמה התקדמתי.
כי עדיין אם אני אלך לישון לבד אני ארדם בדמעות.
אני מתה עליו וזה לא קל בכלל להתגבר.
אני חייבת, אני יודעת. ככה זה.