כבר התיישבנו בשולחן, הוא עיין בתפריט, אני עיינתי בו(: ובאנשים מסביב ובמלצרים ובמנות שהם החזיקו ובזר הענקי על הבר שהיה פשוט משגע וניסיתי להיזכר איך קוראים לפרח הזה ובכל מה שהוא לא התפריט.
ואז באה המלצרית והוא אמר לה מה שהוא בחר לעצמו ואז שניהם הסתכלו עליי. והוא שאל מה את לוקחת? ואני חשבתי שעוד רגע אני מתחילה לבכות שם בשולחן. אבל רק הסתכלתי עליו ולא אמרתי כלום. ועוד פעם- שיר... את רוצה להזמין? ואני כבר מסתכלת למטה לרגליים שלי כי לא הצלחתי לא לבכות והדמעה כבר ירדה לי על הלחי. והמלצרית הזאת שואלת לחזור עוד כמה דקות? (כן!!!! לכי וגם אל תחזרי, פתאום היא נראתה לי ממש מגעילה)
ואז הוא אמר לי מה קרה? אבל לא ידעתי איך להגיד שאני נעלבתי מזה שהוא לא מזמין בשבילי בלי שיחשוב שאני מטורללת פורטה ויקום ויילך אז שתקתי. ואז הוא קם לכיוון שלי. אני שונאת מסעדות גם בגלל זה. למה אני צריכה תמיד לשבת מולו, זה ככ רחוק. והשולחן הזה תקוע בינינו. הכי הרבה שאני אצליח זה לשלוח רגל. והוא לא אוהב כשאני עושה את זה. וזה כשמה שבא לי זה בכלל לשבת עליו. אבל בסדר אי אפשר. מסעדה. זה יראה מוזר. אז לפחות לידו. אבל היה צפוף שם מאוד.
טוב אז הוא בא לידי כזה בזוית והתכופף ואני אמרתי והקול שלי רועד- רציתי שתזמין בשבילי גם. למה הזמנת רק לך? ולי לא? ושאני לא טובה בזה, בלבחור, ואני לא רוצה לבד. וככה זה כאילו בכלל לא אכפת לו ממני ואני יכולה לעשות מהשאני רוצה. זה עושה לי להרגיש לבד ואם הוא מסכים אז הכי טוב שיזמין בשבילי. אני אוכלת הכל חוץ מחריף ופירות ים ושומר. וחוץ מזה גם אפשר להתייעץ ולשאול אבל הוא שיחליט.
(והוא פשוט קיבל אתזה ולא ידענו מה זה בדסמ ואחר כך כמעט שבע שנים הוא הזמין לי במסעדות ועדיין שנאתי אותן אבל קצת פחות)
