אני יש לי נטייה כזאת עם גברים, שאני אף פעם לא מראה את התמונה המלאה. אף פעם לא נכנסת אול אין.
אני לא בדיוק עושה את זה בכוונה, זה כבר בא לי טבעי. הרוב חרשו אותי לאורך ולרוחב אבל לא יוכלו להגיד איזו פיצה אני הכי אוהבת, מה הצבעתי בבחירות או איך קוראים לחברה הכי טובה שלי. (זה לא אשמת אף אחד וזה גם לא רע. בדכ זה לא ככ מעניין אותי לספר על עצמי דברים). תמיד אני זאת שרק רוצה להזדיין כל היום. עם רוב הגברים הייתי רק היא. בשבילי את זה הכי כיף וקל לתת וכל הצדדים מרוצים.
ולפעמים גם הייתי עוד(: יש גברים שאפילו יוכלו לספר גם איך אני מתרגזת וממה אני מפחדת ועל מה אני חולמת. אבל תמיד אני שמרתי חלקים לעצמי, אם ביחד אז רק לחוד. כמו איזו תעודת ביטוח. ילדה של אף אחד הייתי ושל אף אחד נשארתי.
מפה לשם מר נ. כבר הבין שהעיניינים אינם לגמרי כשורה, אחרי הכל כמה בחורות נמרח להן חיוך מאוזן לאוזן כשאומרים להן ״סתמי״ 😍 והוא מחליק באגביות לתפקיד. בשבוע שעבר שאל משום מקום אם הייתי בדאנג'ן (לא) ואני השתגעתי איך הוא יודע???? "אה, זה קל" אמרה אייבי "כי מי שלא בקטע הייתה מזדעזעת מהדברים הקטנים שהוא עושה לך" וגם "דברי איתו על זה- רק כדי שיכיר אותך באמת". הפסיכולוג שלי חתך את כל התירוצים המפותלים שלי ב- "את פתטית" (כמה טוב שיש אנשים בחיים שאומרים את האמת בפנים).
ועכשיו רק נותר לי לספר. יש לי הרגשה טובה בקשר לזה כי זה באמת לספר רק בשביל לספר. לשמחתי אין סיכוי שיאמץ לו גינונים של שולט ואני עצמי כבר לא יודעת אם אני נשלטת או מה אני. רק שיידע גם את זה, שיכיר אותי. בסדר טוב אז ברור זה קל נו מה הבעיה להגיד בקול אני אוהבת להרגיש חוסר אונים וקטנה וקצת טיפשה ושמתנהגים אליי כמו ילדה אבל באותו זמן גם שמתייחסים אליי כמו חור כדי שתהיה לי גם הרגשה של השפלה וניצול.
ביג דיל.
