מדי יום אני רואה ככ הרבה ילדים (וגם לפעמים מבוגרים) שלא מוותרים על הוריהם, אפילו שבאמת, יש ככ מעט להיאחז בו. הורים מסרסים, מרעילים, מזניחים, אגוצנטריים, שקועים בעצמם. נותנים ככ מעט סיבות להילחם עליהם. ועדיין.
אני לא נלחמתי. אני בכלל לא יודעת להילחם על תשומת לב, אהבה, יחס. מאף אחד ולהורים שלי אני מתייחסת כמו ילדים. אפילו לא ילדים שלי. ילדים כזה של השכנה שהשאירה אותם ואמרה שתחזור בארבע וכבר שבע ואין לה זכר ועכשיו צריך לדאוג להם לארוחת ערב ולקלח אותם וכל זה.
זה באמת הדבר הכי גרוע שאני יכולה להודות בו. כי מי באמת ככ קשת לב שהיא לא סופרת את ההורים שלה. איך אפשר לחשוב על ההורים שלך כנטל. ועוד עם ההורים שלי שמשוכנעים שאני לא פחות מנזר הבריאה.
מדי יום אני רואה ככ הרבה ילדים שלא מוותרים על הוריהם. בא לי להגיד להם תפסיקו להיפגע מהם ותשלחו אותם לאלף עזאזל. הם לא שווים את זה!! אבל אז אני חושבת שא. יפטרו אותי. וב. מצבם טוב משלי. הם מרשים לעצמם להתנהג כמו ילדים. הלוואי עליי.
