אני יודעת מה אני רוצה. פעם מזמן כעסתי על עצמי על דברים. והשיפוטיות של אנשים הייתה חודרת לי ללב ומצערת אותי מאוד. אחכ עברתי ללהרגיש יותר טובה מהם. הייתי שויצרית. עכשיו אין לי שום אג׳נדה, גם כשמתפעלים מזה זה לא נוח לי. אני סתם חושבת שכל אחד שיעשה מה שטוב לו וזהו. אני כבר יודעת שאני יכולה להיות כמו כולם מתי שארצה ואז אני יכולה לבחור במה שאני רוצה באמת. רק שזה משהו שהוא לא מוגדר ומשתנה ולטעות מלא ואז עוד קצת. אפילו את הטעות האחרונה התחלתי לחבב. וזה לקח רק 9 חודשים פסיכואנליזה פעמיים בשבוע. זאת הייתה השנה הקשה בחיי והיא אפילו עוד לא נגמרה. כשאני אומרת את זה לאנשים הם מסתכלים כאילו נפלתי מהירח. לא רואים עליי. רוב הזמן אני שמחה כי זה הטבע שלי. גם לא קרה לי בה משהו נורא קשה. אבל נזכרתי בה בדברים האלה. הקשים. זה עניין מאוד מעייף. וגם אפשר משומקום להתחיל לבכות באמצע העבודה ואת לא יודעת למה. ולפעמים זה מעייף מדי אז אני מתיישבת קצת לנוח בצלו של מישהו. ואז קמה. והוא לא אומר לי לכי או בואי או תחליטי. הוא נותן לי להתבלבל כמה שאני רוצה וזה טוב מאוד. הפסיכולוג שלי אמר שזה בגלל שאני מאוד חזקה, אני אמרתי לו תודה אבל שזה כנראה בגלל שאני ילדותית. אז הוא אמר שילדים הם באמת מאוד חזקים(:
(יומהולדת שמח שיר 🐣)
