:)

את מבינה, הפנים היפות שלך הופכות לאדומות בשניה, מהצד השני של הטלפון אני שומע את השינוי בקול שלך, את האדמומיות המתפשטת כשאני מפשיט אותך מהאדם הבוגר עם השם הבוגר שלך, מהעבודה שלך ומהתואר האקדמאי שלך. אני מפשיט אותך משכר דירה, מדייטים עם בנים, מלשלם חשבונות. אני מפשיט אותך מלבשל לכל השבוע קדימה ואני מפשיט אותך מאחריות של לשלם ארנונה בזמן ולבדוק קרן פנסיה. אני מפשיט אותך משלל אחריות מיותרת שילדות בגילך לא צריכות.

מה כן? אני מלביש אותך בחיתול, חיתול לבן עם חיות חמודות. בהתחלה קשה לך, אני יודע. זה מביך. איך מישהי גדולה כמוך, שבעבודה מנהלת אנשים, מתקשרת במיילים עם עשרות קולגות, עושה כל כך הרבה עבודה רצינית ומוערכת, כרגע יושבת על הרצפה, מולי, רק עם חיתול. בפרצוף טיפה זועף וגבות בזווית של כעס מתוק, את מבינה שאי אפשר להוריד אותו. גם ככה את כבר לא מסוגלת, כי הפשטתי אותך גם מהיכולת להשתמש בידיים שלך, בעזרת זוג כפפות מגבילות ויפות. ״מה את מסתכלת עליי, מתוקית שלי?״ ואת רק מסתכלת, אדומה מבושה. כי כבר כ 5 שעות מאז הפגישה, לא הרשיתי לך להתפנות. אם מקודם יכולת לברוח ממני, ברגע של היסח דעת לשירותים, לנעול את עצמך שם ולעשות פיפי כמו אישה בוגרת, כמו יחדה גדולה, הרגע הזה נעלם לנצח.. החיתולי שלך נעים, שמנמן כזה, יספוג את כל הבושה והמבוכה שלך לתוכו, ואחרי דקות זה קורה כשהמבט שלך משתנה בחדות, אני רואה שאת מנסה להתאפק ונשברת, אני רואה את התהליך כולו על הפנים שלך, כשאני יודע שהפיפי החמים שלך ממלא את החיתול, גורם לך להרגשה חמימה ומביכה, הלחיים עוד יותר אדומות והעיניים עצומות..

לאחר שאת פוקחת את העיניים, אני מתיישב ליד, נוצן נשיקה באף ומראה לך את הסרטון שלך עושה פיפי בחיתול ומאדימה תוך כדי, עם פנים מאושרות ושלוות.. ״תראי קטני, אני אראה את זה לכולם, בעבודה שלך, לחברים שלך, לקולגות שלך, לכל מי שמכיר אותך״, את רק מאדימה יותר, אשת קריירה מצליחה, חכמה עם שם של גדולות, עם מוניטין- ויש תיעוד שלך עושה פיפי על ברצפה בתוך חיתולי לבן עם חיות חמודות, ונהנית מכל שנייה.. את מסתכלת עליי בהלם שצלמתי אותך ומבינה, שזה נגמר, שלנצח תהיי תינוקת. ״אני כל כך מתביישת בזה, בבקשה אל תראה את זה לאיש, בבקשה״ - את ממלמלת בקול קטן וחמוד ואני מלטף אותך, מרים אותך ומתחיל לחתל אותך לאט לאט, מדבר איתך, קטני, מנסה להסביר לך שזה בסדר להיות עגבניה נבוכה מול דאדי, הוא לא כמו בנים רעים אחרים, הוא לא ישפוט אותך על זה שאת אוהבת לעשות פיפי וקקי בחיתולי, הוא יאהב אותך תמיד לא משנה מה, כל פעם שאת מסיטה מבט אני תופס את הסנטר שלך ומיישר אותו ככה שהעיניים שלנו יינעלו בקו ישר, שלא תנסי לברוח מהמבט שלי, קטנטונת.

אחרי הנקיון, המשחה והחיתול מחדש, את פחות זועפת. את אפילו אומרת תודה, בקול של חמודות, כי את מבינה שבגלל הכפפות המגבילות שלך, הייתי יכול להשאיר אותך ימים עם חיתול ספוג פיפי אבל אני לא, אני עושה בשבילך את מה שאת לא יכולה כי את סה״כ תינוקת חסרת אונים ולי יש אחריות לדאוג לך. להכל. גם התהליך הזה מתועד ואני מראה לך. את אדומה עוד יותר.. ״לצנח תישארי תינוקת, כי אחרי שאראה את זה לכולם, אף אחד לא יחשוב שאת גדולה גם ככה, וזה ממש יביך אותך שכולם ידעו שאת ככה אוהבת חיתולים״.

״נכון״, את ממלמלת ומתקרבת אליי, מובסת ומבינה את העתיד שלך, נצמדת לדאדי ומחייכת, עם חיתול לבן עם חיות חמודות, נקי ורענן, עד הפעם הבאה.

״אפשר מוצצי?״ עדיין אדומה ממבוכה ומבושה אבל שלווה ורגועה בנפש, וזה הכי חשוב ♥️