:)

אני לא יודע למה אני כל כך מפחד ממנה, היא היחידה שהצליחה להגיע ככ עמוק, אני מרגיש שמולה אני כל כך חלש, פיזית ונפשית, אני לא מסוגל להסתכל לה בעיניים וחלק בי שמח שהיא לא מדברת איתי, כי אין לי סיכוי מולה... אני כל כך קטן, ה י׳ שהיא מדביקה לי אחרי השם, ההקטנה, השליטה שלה, הצורה שהיא קשרה אותי אז, על המיטה שלה, לא יכולתי לזוז, בקושי נשמתי ולא היה לי סיכוי להשתחרר.. המחלים שהיא אמרה, הגרביים שלה, הכפות רגליים החפות שלה, הידיים הנעימות שלה, אני כל כך כמה ללהיות שוב על הברכיים מולה, אני כל כך מבועת מפחד ממנה שאני לא אעיז לעשות כלום, אין לי זיכוי ולו הכי קטן מולה.. רק להציץ בתכתובות וואטסאפ, להיזכר בשעות שהייתי מעיר אותה בהן (שעות ארורות, רבע לשבע בבוקר...) ולהיזכר בערגה בקול שלה ובחיוך שלה.. בראשי היה פוסט חוצב להבות, ארוך ומהפנט והנה, אני חושב עליה והדופק על מאתיים והמוח מתנתק (בחיי, תיקנתי כמ20 טעויות..) ואני קופא מפחד שוב