אנחנו יודעות לזהות כשמשהו לא נכון תוך שנייה, או שנייה יותר מדי. אני מדברת על המבט הזה.
אני לא נגעלת ממנו עכשיו כשאני נזכרת. תמיד אהבתי למשוך תשומת לב ואז קצת להאשים את עצמי כשאני סוף כל סוף מקבלת אותה.
זה לא היה חמוד כמו המלכות של הכיתה שביקום אחר היו לובשות שמלה וורודה בהירה ונצנצים. בחלום שלי אני לבשתי שמלה אדומה ושחורה, צמודה יותר. תשומת הלב שדרשתי לעצמי היא אחרת, וולגרית, כוחנית יותר. כאילו אני אובססיבית לזה.
מסתובבת בעולם כשההרגלים שפיתחתי לעצמי הם לא סתם הרגלים, הם הטבע הראשון שלי.
ללכת זקופה, לחייך לאט ובשקט, שקט של ידע, איזה ידע שתבחר שהוא יהיה.
אני אעלם עוד מעט ולא אצטרך לקחת אחריות על כל תשומת לב שדרשתי לעצמי, לא אשאר מספיק כדי לפוצץ את הבועה.
הפעם נתפסתי לא מוכנה,למרות שרציתי להאמין שאני תמיד מוכנה, קולטת מזווית העין אבל לא מסיטה את הראש לצליל כי כבר חזיתי אותו, הכל נע סביב כח, מסתבר.
זה היה בלונה פארק, סגרו אותו במיוחד בשבילנו, ככה חשבתי. אבל אותו בחור עדיין היה שם, אני לא רציתי ללכת לממבה השחורה, היו הרבה אנשים בתור. ישבתי בצד, ואז הוא הסתכל עליי, שנייה ועוד שנייה ועוד שנייה. המבט הרומז לחיוך אבל רציני וארוך מדי כדי לטעות. כמו לפתוח ניצן של וורד בכח. כמו הריגוש רגע לפני שמבהילים מישהו שהתחבאת ממנו.
פחדתי, למרות שהוקפתי בהרבה אנשים, אנשים שדואגים לי וקרובים אליי. זה הרגע שהלב מאיץ פעימות, אם הוא היה נחש הייתי מטרה תרמית שלא מפסיקה לזוז, זה כתוב לי על המצח.
כשחיפשתי אותו אחר כך כדי להצליח לצפות בו מהצד כמו שצפה בי הוא לא היה שם.
הייתי רוצה לפגוש אותו היום, בעיקר כי היום אני מעבירה לשון על השיניים והמחשבה עליו ועל מפגש מחודש איתו מעבירה בי צמרמורת נעימה, כזאת שרק המחשבה על נקמה חסרת תכלית ולא יעילה יכולה להעלות.
