אני מרחפת לבד בעולם, בתוהו ובוהו כחול.
בין אורגזמות למניפולציות, תסריטים שאני בונה.
אני על הספינה והיא שוקעת, היא שוקעת כל כך יפה, כל הרעש מסביב משמש לי פסקול.
אני שומעת את הרעמים, רואה את הברקים.
כולם רצים סביבי והעץ של הספינה הוא כהה, משופשף ורטוב.
אני חושבת שדוחפים אותי אבל אני בחורה די גמישה. הגלים סוערים,יורד גשם והמים חשוכים, אני נרטבת , גם בין הרגליים. הראש שלי ריק, הלשון עוברת על השפה העליונה.
בעודי צועדת על העץ הרטוב ומתחככת באנשים ממהרים עולה בי מחשבה נחמדה, אם כולם לא היו טובעים הם היו מעריכים את השמלה הלבנה שנדבקת לגוף שלי.
אני על ספינה שוקעת ואני מעריכה מאוד את הכאוס והצעקות, אבל עדיין לא מספיק אכפת לי, כי אני נשארת.
קשה לוותר על היכולת להסתכל על הכל מהצד ולהישאר בלתי פגיעה.
אז אנחנו רחוקים מהחוף ואני לא ממהרת להגיע אליו, גם אם הספינה שוקעת, הכחול הזה, הוא שלי.
