אני חושבת שיש לי כמה אידיאלים שגיבשתי לאחרונה. דברים שאני רוצה לעשות במקום מה שעשיתי עד עכשיו. תובנות נכונות לפי דעתי.
אבל כל הדברים שאני רוצה לא נעלמים, הם נשפכים כמו בנזין שחור על הגוף הערום שלי ותופסים אותי בנקודות שהלוואי ולא. בדיוק כשסיכמתי עם עצמי.
אני רוצה ללכת ברחוב חשוך כשכולם סביבי אינטרסנטים ואין לי על מי לסמוך. לא לדעת איך אני חוזרת הביתה, לא להשתייך לשום מקום, משהו שצץ באווויר ונעלם, כמו טורנדו. לשים את הגברים במקום שאני רוצה, לספר לעצמי שיש הצדקה למשחקים האכזריים.
אני רוצה אלימות, כוויות חזקות מדי בנפש. יכול להיות שאני בכלל רוצה אהבה? זה מבלבל אותי.
אני רוצה להיות בתחנת דלק, הבחורה הכי נחמדה בסביבה שכל גבר שמגיע לתחנה לא סומך עליה, כי היא מרגישה כמו הרוח של המקום.
שהבטון יהיה רטוב מהגשם והאורות ידליקו אותו בצבעים של בדידות.
תיקח אותי לבר ותסתכל עליי מתחילה עם כולם, אני רוצה לחייך אלייך חיוך שקט תוך כדי וכשאני אראה שאף אחד לא עושה את זה כמוך תתפוס אותי כאילו הייתי שלך כל הזמן הזה.
אני רוצה שתחזיר באותה עוצמה שאני נותנת, אל תפרוס לי רשת ביטחון, תן לי ליפול. כי אתן לך ליפול.
אני רוצה לשפוך את הלב שלי אלייך. הכל. כל המניפולטיביות והאינטרסנטיות שלי.
תחזיר לי באותו כח. אל תהיה המנוחה שלי, שב תמיד בירכתיי הראש שלי כי אני תמיד אשב בשלך, כמו מחלה.
תן לי לבכות בשבילך, תן לי להתחנן שתיתן לי אורגזמה ולא להתחנן שתנצח.
אחר כך אני רוצה לשבור אותך לחתיכות קטנות אחרי שהרגשת הגבר הכי חזק בעולם, אחרי שנתתי לך, כי לגברים חייב לוותר, אחרת לא תצליחו.
ובסוף כשלא תהיה סיבה להישאר יותר, אני רוצה שנמשיך את החיים עם כמה צלקות יותר ופיוזים שרופים.