פתאום נחת לי בגרון הגוש. וזו לא הפעם הראשונה השבוע. אין לי שום הסבר הגיוני לזה וזה לא קשור לכלום. אבל הקטע הכי גרוע בזה הוא שאני לא מצליח להוציא אותו, לא מצליח לבכות.
לפני יומיים (חג האהבה) כשטיילתי עם הכלב אחרי הצהריים הגיעו לי שוב מחשבות המוות שלי (בהזדמנות נפרט קצת גם עליהן) וביחד איתן הגיע הגוש לגרון, והוא היה ממש גדול וממש למעלה.
וכיוון שידעתי שתוך זמן קצר אני צולל לסשן חג האהבה, שקלתי לספר לה את זה. להגיד לה "תגרמי לי לבכות. קחי אותי אל הקצה, אל תעצרי, תכאיבי לי עד שאבכה, שיתשתחרר החרא הזה מהגרון שלי." אבל ידעתי שזה בלתי אפשרי, אני לא בוכה מכאב, בכלל אני גרוע בלבכות. אז לא אמרתי כלום, ודווקא היה סשן משעשע מהרגיל. ושכחתי, אבל הגוש עדיין תקוע.
בזמנו דווקא השתפרתי קצת, אבל עכשיו שוב הגיע נסיגה. וזה לא שרע לי, וזה לא שקרה משהו, ממש כלום. סתם, ככה.
מת לשחרר את זה ולהמשיך הלאה, סתם לגשת לכמה דקות לשירותים לבכות ולחזור. כמו שהיה פעם, כשהייתי ילד, כשכל מילה לא נכונה או שטות היו מביאים אותי לבכי. ילד בכיין שכזה.
אולי אני צריך לראות שוב את אי.טי. איכשהו דווקא הסרט הזה מחזיר אותי לילדות תמיד, ואז אני שוב בוכה...
לפני 20 שנים. 4 באוגוסט 2004 בשעה 7:10