היום השלישי, היום הכי קשה.
בדיוק עכשיו נזכרתי בשבת, וזה עשה לי טוב. אפילו קצת חימם אותי באמצע הקור הלא ברור הזה. אז חשבתי שאם אני אכתוב על זה קצת זה בטח יחמם אותי עוד קצת... ואיפה כבר יש לי לכתוב?
נקרא לזה סשן בנעלי בית. נשמע לי כמו שם טוב.
אלוהים יודע למה אני צריך שם לכל דבר, חייב לקטלג, דפוק.
שנייה... מנסה להזכר בדיוק מה קרה שם...
זוכר שהתגלחתי, שהכנתי את החדר עם הנרות והכל, שירדתי על 4 ואפילו הבאתי את המגפיים האדומים המופלאים שלך מהארון והתלבטתי אם להוציא את הדברים מהארונית שלך.
לא הוצאתי. באת.
היית עם טרנינג ישן ונעלי בית אדומות, הבטת בי ממתין לך על הרצפה, חייכת.
זוכר שהלכת מאחורי ושאלתי את עצמי מה תעשי, זוכר שראיתי שהתפשטת אבל נשארת עם נעלי הבית, התיישבת לי על הגב ועצמתי את העיניים כדי לספוג אותך אלי, ותוך כדי שהגוף שלי ממריא אל מחוזות השכרון שאני כל כך אוהב מצאתי את עצמי שוב ושוב מחייך לנוכח נעלי הבית שנשארו שם מול פני.
היית מיוחמת מתמיד, רצית לטרוף אותי בלי משחק מקדים, בלי משחקי שוטים והשפלות, נעלי הבית ירדו בשלב מסויים אבל הייתי כל כך שקוע בללגום אותך שאני כבר לא זוכר. למעשה אני לא ממש זוכר משם... זוכר כיף גדול, ריחוף מהיר, גייזר מתפרץ ואת שנינו שוכבים מחובקים אחרי.
זוכר שאמרת לי אחרי שזה בטח לא מה שציפיתי לו ועניתי לך שלא ציפיתי לכלום, וזה נכון.
חלק ממהנאה היא לא לנסות להוביל או ליזום, אני מכין לך את הקרקע ואת תעשי בי מה שאת רוצה.
אני יודע שאני אהנה, את יודעת לעשות לי את זה.
אוהב את החורף, אוהב אותך בחורף, עכשיו כבר פחות קר...
לפני 19 שנים. 23 בנובמבר 2004 בשעה 6:45
