חבר שלי עבר תאונה אתמול, החליק עם האופנוע, שבר רגל.
היום הוא עובר ניתוח בצהריים, מה שהוביל אותי הרגע לשיחה עם חבר אחר לעבודה על ניתוחים, הרדמות וכאלה.
סיפרתי לו על שלושת הניתוחים שעברתי, שלושתם באיזורים הפחות נעימים של הגוף (ביצים, תחת, ביצים, בסדר הזה...) הוא הצטמרר. משם נכנסתי איתו לסיפורי דקירות ומחטים מהצבא (הייתי הבובת ניסוי של כל החובשים אצלנו) עד שבשלב מסויים הוא ברח מהחדר.
הקטע המשעשע הוא שמעולם לא קישרתי את האדישות שלי לדברים האלו לחיבת הבדס"מ שלי, עד לתקופה האחרונה. זה פתאום קפץ לי איזה יום בזמן הגילוח, חתכתי את עצמי בטעות, ופשוט עמדתי והבטתי מרותק בדם המגיח בשפריצונים קטנים ונוזל על פני. נימים קטנים שמייצרים דם בהיר בהיר הפורץ בשצף קצף ומצייר נחלים קטנים על הלחי ומטה. אז התחלתי להבין...
מעולם לא ערבנו מחטים/דם/דקירות בסשנים שלנו. היא לא בעניין וגם אופי הסשנים הוא בדרך כלל פראי וסוער ולא ניתוחי וכירורגי. אבל איכשהו נראה לי שאם היה נכנס שם קצת דם לעסק, זה היה מגרה אותי אפילו יותר.
כששאלתי את הבחור הרגע אם הוא יהיה מהאבות שמתעלפים בזמן הלידה של ילדיהם, הוא ענה לי בנחישות שהוא פשוט לא יהיה שם.
אז נזכרתי שאחרי הלידה של ילדתי הראשונה המיילדת אמרה לי שאני אחד האבות הרגועים ביותר שפגשה. ואני בכלל לא הבנתי על מה היא מדברת, כשפלא כל כך גדול ומדהים מתרחש לנגד עינך, כשההתרגשות זורמת בכל נימי הגוף והאדרנלין משתולל, מי רואה בכלל את הדם?
לפני 20 שנים. 2 בנובמבר 2004 בשעה 8:02
