הנה מגיעה הישורת הארוכה הזאת. כמו ריצת מרתון על כביש הערבה, ארוך ארוך וכל כך משעמם. השגרה הזו של יום רודף יום, שבוע רודף שבוע... בלי חגים... בלי אירועים... בלי חופשים.
אז כבר התחלנו לחפש איך לשנות, לשבור, לגוון. זו הדרך היחידה לחצות את הים הענק והבנאלי הזה. אירועים קטנים שאנחנו מייצרים לעצמנו, דוקרים בסיכות קטנות את השעמום העצום הזה.
ואני מרכין ראש ומתרכז במטרים הספורים שלפני. כך למדתי פעם לרוץ ריצות ארוכות. לייצב דופק, לנשום מסודר, להתנתק מהרגליים שממשיכות לרוץ מעצמן ולתת לזמן לחלוף.
וזה היה עובד, באמת שכן, אם לא הייתי כזה חרמן.
אם לא הייתי רוצה כל הזמן לשבור את הכלים, אם לא הייתי רוצה לסיים כל יום משמים שכזה בסשן עצבני. רוצה לפרוק הכל, לכאוב אותה עד שהכל יזרום החוצה, רוצה להתרפס לרגליה, למצוץ אותה מהעקב למטה ועד הצוואר למעלה, ללקק, לענג, לציית, להישרט, לצעוק, לתת לה את כולי כמו שהיא אוהבת ויודעת לקחת, לערבב את האנרגיות שלנו כדי להתחזק, לקראת עוד יום חדש... שבטח יראה בדיוק כמו היום הקודם...
לפני 20 שנים. 1 בנובמבר 2004 בשעה 8:07
