מקום לכתוב

אחת מימין ואחת משמאל.

זה חדש לי.

קוקיות.

דיברנו על זה עוד לפני כן.

לא חשבתי שזה יבוא דווקא ממני, הרצון להוציא את הצד הזה בי.

לא הייתי בטוחה שהוא קיים בכלל.

אבל הנה, עוד פן שאני לא מציגה לעולם, לא מאפשרת.

אני מניחה שזה כי אני מרגישה בנוח.

לא שופטים אותי, מעודדים אותי להרגיש, להתבטא.

אני מרגישה מוגנת.

אולי פה אני יכולה להוציא את החלק הקטן, המתפנק, המתרפק שרק רוצה להרגיש בטוח.

זה לא קל, אני נלחמת בעצמי ובך לא מעט.

מאבק שאני לא באמת רוצה.

אבל יש דברים שאי אפשר לעצור אותם, וכנראה זה לטובה.

כשאתה מרים את המבט שלי ואומר לי שאני הקטנה שלך, אני פתאום מרגישה את הגוף שלי נמס לתוך הידיים שלך.

ואני נשארת שם.

קטנה.

עם משהו בפה.

וקוקיות.