ערב טוב אורח/ת
עכשיו בכלוב

מקום לכתוב

את הדברים שביננו
לפני 3 שנים. 17 באפריל 2020 בשעה 11:56

מצד שני.

 


חשוב לא לשכוח את הצדדים האחרים, כי יש הרבה מהם.

ברגע שהתחלתי לאפשר לעצמי לצאת מהתבניות גיליתי שאני יכולה גם להפתיע את עצמי.

 


ואת.

יפה כזאת עם חיוך שובב.

אני בעד מעשים, לא דיבורים.

לראות אותך עם החבלים שלי נתן לי השראה.

 


אני רוצה לתפוס, להגביל, להכאיב,

לראות את המבט שלך משתנה והגוף שלך זז לפי כל תנועה ופעולה שלי.

או

שהוא לא יזוז.

כי ככה החלטתי.

 


שתינו חוקרות טריטוריות חדשות.

לומדות אחת את השנייה יותר ויותר בכל פעם.

מפתיע.

מרגש.

מסקרן.

 


בואי,

אני אשאיר לך משהו שיגרום לך לזכור אותי.

לפני 3 שנים. 15 באפריל 2020 בשעה 22:38

אחת מימין ואחת משמאל.

זה חדש לי.

קוקיות.

 

דיברנו על זה עוד לפני כן.

לא חשבתי שזה יבוא דווקא ממני, הרצון להוציא את הצד הזה בי.

לא הייתי בטוחה שהוא קיים בכלל.

אבל הנה, עוד פן שאני לא מציגה לעולם, לא מאפשרת.

 


אני מניחה שזה כי אני מרגישה בנוח.

לא שופטים אותי, מעודדים אותי להרגיש, להתבטא.

אני מרגישה מוגנת.

אולי פה אני יכולה להוציא את החלק הקטן, המתפנק, המתרפק שרק רוצה להרגיש בטוח.

 


זה לא קל, אני נלחמת בעצמי ובך לא מעט.

מאבק שאני לא באמת רוצה.

אבל יש דברים שאי אפשר לעצור אותם, וכנראה זה לטובה.

 


כשאתה מרים את המבט שלי ואומר לי שאני הקטנה שלך, אני פתאום מרגישה את הגוף שלי נמס לתוך הידיים שלך.

 


ואני נשארת שם.

קטנה.

עם משהו בפה.

וקוקיות.

לפני 4 שנים. 2 בפברואר 2020 בשעה 14:02

עדיין מרגישה את החבל חורך אותי.

זה כואב.

ואז זה כואב עוד יותר.

ואז אני נופלת לזה, או יותר נכון, מורמת.

והכל משתתק.

אני מרחפת ומאבדת תחושת זמן ומקום.

יפה, חזקה, אצילית. פתאום מרגישה שלמה ונכונה.

זה רק אנחנו בתוך הרגע הזה, כל מה שסביבנו משתתק ונעלם. חסר משמעות.

אתה מסובב אותי ואני והופכת להיות חלק מהאוויר, בהרמוניה עם החלל של החדר.

המוח נרגע וכל הבעיות, האנשים, הצרות נעלמות.

במקום הטהור הזה אי אפשר להישאר לנצח,

אבל השארת בי סימנים כדי שאזכור את הדרך חזרה.

לפני 4 שנים. 29 באפריל 2019 בשעה 4:36

לאחרונה יש לי נטייה לתקוף.
וההתקפה הכי טובה היא..

 

מצד אחד אני רוצה להאמין בטוב של אנשים, ומצד שני לומדת עם הזמן שאני לא יכולה להיות כזו תמימה.

 

להתבגר זה קשה, זה מבלבל.
להבין שהדברים מורכבים, להתנהל בתוך כל הבלאגן הזה מרגיש קצת כמו לנסות לאזן סירה בים סוער. ואני בכלל מפחדת מהים.

 

קצת נמאס לי אוקיי?
נמאס לי תמיד לחשוב מה הצעד הבא, מה המטרה החבויה, מה מסתירים ממני וממה להיזהר.

 

פאקינג מתיש.

 

אז אני מעלה מחסומים ותוקפת לפני שפוגעים בי.
לא נותנת לאף אחד להתקרב, לא באמת.
שומרת על שלי קרוב קרוב כדי שאף אחד לא יגע.

 

אבל אני לא אוהבת את עצמי ככה, לא אוהבת את מה שהאינטראקציות האלה מוציאות ממני.

 

פעם זה היה פשוט. פעם ידעתי איך לנווט בים הגדול.
היום אני כבר לא עוברת את קו החוף.

לפני 5 שנים. 26 בפברואר 2019 בשעה 0:53

אתה אפס. פשוט אפס.
וזה עומד בניגוד מוחלט לעובדה שאני יושבת פה ובוכה עלייך.

 

מניחה שרק עכשיו הבנתי כמה הקשר הזה היה משמעותי לי, אחרי כל כך הרבה פעמים שאמרתי שהכל בסדר ואני לא פגועה.
לא רציתי להודות שמישהו שוב נכנס לי ללב ושבר אותו.

 

אני כבר חודשים לא מצליחה לבכות, יש לי מחנק בגרון כל הזמן ואי יכולת לשחרר אותו. כמה פעמים ישבתי בחדר ורק רציתי לבכות קצת, להוציא את הדבר הזה מהגוף שלי? לא יכולתי, לא הבנתי למה.

 

ועכשיו, כשחשבתי שאני קצת יותר בסדר, באת לי מאחורה ונעמדת לי מול העיניים. לא יכולתי להתכחש יותר. הבנתי הכל.

 

וזה כואב מאוד.
אני מפחדת שלא אוכל לבטוח ככה במישהו, שלא אמצא אדם שיוכל להבין אותי באמת.
כבר נמאס לי, זו לא אני.

 

אבל..
לפחות הפעם הדמעות יוצאות.

 

אולי אני מתחילה לשחרר.

לפני 5 שנים. 28 בינואר 2019 בשעה 23:34

רק רציתי לבכות
לא ידעתי את זה ממש בבירור
דיגדג לי, תחושה שאני צריכה לשחרר
אחרי שבכיתי הרבה בשבוע האחרון חשבתי שלא אצטרך את זה שוב אבל בכי של סשן זה שונה

 

בכי של סשן זה משחרר
זה נכון, זה טבעי ובלתי נשלט
בדרך כלל

 

אבל למה לא הצלחתי לבכות?
כל האלמנטים הנכונים היו שם
הכאב, חוסר הידיעה, חוסר השליטה, הקיצוניות

 

לא יכולתי
הייתי שרועה שם עם שלושה אנשים עומדים מולי
ולא נתתי לזה לצאת

 

כי זה לא קל
גם עם מכות, לא כל אחד יראה אותי בוכה
אני חזקה
או סתם חלשה

 

חלשה כי אני לא מסוגלת לשחרר את עצמי לחופשי
או חזקה כי אני לא מוכנה לעשות זאת ליד אדם זר

 

אבל הוא נהנה
והם נהנו
ורק אני נשארתי עם תחושת מועקה על הלב
כי כבר רציתי לבכות
אבל לא יכולתי

לפני 5 שנים. 13 בדצמבר 2018 בשעה 22:13

נכון, אני לא אספוג הכל
ונכון, אני לא כלי שמשתמשים בו

כן, לוקח לי זמן
וכן, אני לא מאוד מנוסה

לא, אני לא אוהבת תוויות
ולא, לא סגורה מה אני באמת אוהבת

אבל אני אחליט מה אני
לא אף אדם חיצוני
לא מישהו אחר
כי לכל תווית יש הרבה פרשנויות
ואני רק צריכה למצוא את שלי

ולוקח לי זמן
אולי יותר מידי
אבל זו הדרך היחידה

ולסמן אותי חיצונית זה רק חיצונית
זה לא גורם לי לשאת את הסימנים בגאווה למחרת
זה לא משחרר אותי
זה רק עושה לי מועקה
וספקות
ונדודי שינה

אני עייפה

לפני 5 שנים. 23 בנובמבר 2018 בשעה 16:13

אני מרגישה שאני שולטת בסיטואציה,
שאני יודעת בדיוק מה קורה ואני יכולה להחליט לאן הדברים הולכים.
שיש לי את האופציה להגן על עצמי מפני דברים רעים.

 

כי נפגעתי לא פעם,
גם בגילי הצעיר הספקתי ללמוד.
נצרבו על גופי צלקות שאני קוראת להן מגננות,
אבל זו רק חולשה.
חוסר היוכלת להיפתח מהפחד שאפגע.
אני מפחדת כל כך שאני רק מרחיקה.

 

ואחרי כמה שנים, שהתרגלתי לחומות שסביבי,
דווקא בעולם החדש והטוב הזה שלי,
במקום בו אני יכולה להשתחרר ולהיות עצמי,
נתתי לו להוריד אותן לאט לאט מבלי שאשים לב.

 

התחלתי מלתת את גופי עד שקיבל את נשמתי.
אבל עכשיו אני יודעת,
נתתי יותר מידי.
לסמוך על אדם אחר זו הדרך היחידה לשחרר,
אבל אני לא רואה את זה קורה
גם לא יודעת מה עושים מפה.
ולאחרונה הבחירות שלי לא נכונות.

 

מרגישה קצת אבודה בארץ זרה לי.

לפני 5 שנים. 20 בנובמבר 2018 בשעה 19:26

עוד מעט אני חוזרת
ולאט לאט אני מרגישה שהחיים שלי מסתדרים והדרך ברורה יותר
ועם כל השלם, הטוב, היפה הזה אני מרגישה שהזנחתי את היצר שבי, את החיה שמתפרעת.

 

כמה אני מתגעגעת לשחרור הזה, לרגע שבו הכל שקט וזה רק אני והוא.
והפיזי כבר לא חשוב, הראש שם בעננים וטוב לי.
או שקשה ואז טוב. או שאני בוכה ואז טוב. או שסתם.. טוב.
אני לא צריכה הרבה אבל מבקשת המון, וכל דבר שלא מתאים לי הוא הכי רחוק ממני שאפשר.
ואין פשרות, לא הפעם.

 

מגיע לי משהו נכון, לא עקום.

לפני 5 שנים. 25 בספטמבר 2018 בשעה 15:55

קשה לי לחשוב שמישהי אחרת איתך
ולי אסור
לא יכולה לדמיין את היד שלך על מישהי אחרת
ולא עליי

ושורף לי בגוף, חונק אותי בגרון
מי עוד יכול לגרום לי להרגיש ככה
מלכת הקרח שאף אחד לא מזיז לה
מה בך עשה את ההבדל והביא אותי למקום הזה
כמה נהניתי מהתחושה הזאת ועכשיו אני לא יודעת איך להגיע אליה שוב

אומרים שעדיף להרגיש
אבל אני כבר שכחתי איך להתמודד עם זה
והגוף שלי כבר לא מתקשר איתי
אני לא יודעת על איזה כפתורים ללחוץ כדי לתפעל אותו
כאילו אנחנו זרים
קשה לי להיות מנותקת ממנו
אף פעם לא בדיוק הסתדרנו אבל הייתה לנו שפה משותפת, רק אני עם עצמי

צריכה כוונון מחדש
לא לפרמט, לא לשכוח את מה שלמדתי
ללמוד את עצמי

ושיפסיק לשרוף, בבקשה שיפסיק