לפני 4 שנים. 2 בפברואר 2020 בשעה 14:02
עדיין מרגישה את החבל חורך אותי.
זה כואב.
ואז זה כואב עוד יותר.
ואז אני נופלת לזה, או יותר נכון, מורמת.
והכל משתתק.
אני מרחפת ומאבדת תחושת זמן ומקום.
יפה, חזקה, אצילית. פתאום מרגישה שלמה ונכונה.
זה רק אנחנו בתוך הרגע הזה, כל מה שסביבנו משתתק ונעלם. חסר משמעות.
אתה מסובב אותי ואני והופכת להיות חלק מהאוויר, בהרמוניה עם החלל של החדר.
המוח נרגע וכל הבעיות, האנשים, הצרות נעלמות.
במקום הטהור הזה אי אפשר להישאר לנצח,
אבל השארת בי סימנים כדי שאזכור את הדרך חזרה.