בלי כל מאמץ בלי כל לחץ הכל זורם כמו מיים. כמו ריקוד נעים מנגינה מושלמת.
בשנים האחרונות האימון המנטאלי פשוט עובד כמו קסם.
אני היא המגנט להכל כל ההוויה שלנו היא מי שאנחנו הפנימיות הופכת לחיצוניות שלנו..
החיזור והערצה הרצון שלהן מרגיש לי כמו דבורות שמחפשות את הצוף.
כמהות לכל מבט שלי
כמהות לכל שביב ידע שיוצא ממני
כמהות למגע מנני
כמהות לחמצן שלי.
הן רק רוצות שיהיה לי טוב..
בשיחה לא פשוטה עם אחת מהן. היא מרגישה אותי בהכל וכל מה שאמרה הצדקתי אותה. הרגשתי שכאילו הכנסתי לה סכין בבטן וסובבתי.
הכאב המנטאלי לכאוב עבורי קנאה והמילים שיצאו מגרונה כאילו שרה לי את שיר זמר שלושת התשובות. ולא הסתרתי את הדמעות שהתפרצו מעוצמת הרגש החזק והאהבה ❤
וכאשר יש את חופש הבחירה חופש המחשבה את נאמנה לעצמך נאמנה לערכים שלך. שלא להיות היכן שלא טוב ולא להיות כמו האחר אלה כאינדיבדואל וזה בסדר. כל עוד יש הסכמה של הצדדים.
אתמול אחת הנשלטות אמרה לי יש לי בטחון עצמי אז אני מתנשא.
לא ממש לא קשור אחד לשני ערך עצמי ובטחון עצמי הוא דבר טוב כאשר הוא במינון הנכון.
מכאן ולהיות מתנשא? לא בבית ספרי. אם יש תכונה שמרחיקה אותי היא התנשאות שחצנות זלזול (וכמובן קמצנות לא קשור).
הסשנים שלי מתרחשים במילים במשמעות זה עיסוי לנשמה זה לייצר קרבה לפורר את הפחד.
נשלטות בדכ מפוחדות מלאבד מפוחדות לטעות שמא יאכזבו. אבל אם נצא מההגדרות והתבניות של דומית "שזורם לה דם כחול בעורקים". מכירה כמה שמאמינות בסרט שהן חיות.
וסאביות שחוששות מלדבר חוששות מלקרב את האצבע ללא רשות חוששות להביע רגשות חלילה חוששות לטעות במילים.
כולנו מתחת לפרסןנה ולכינויים ולהגדרות אנו קודם כל בני אדם עם תשוקות עם רצונות עם פחדים ואהבות.
דומית הוא לא כינוי דומית היא מדריכה היא שומרת היא מלמדת היא מכוונת ובעיקר יש לה המון אחריות לדרך שלה. לדאוג לסאביות שלה. לא לאבד את שפיות דעתן לא לפגוע בבריאותן לחזק להעצים או לתת סטירה אם צריך.
אחרי כמעט 20 שנה הדרך שלי תמיד הוכיחה לי שדרך האהבה היא היחידה. היכולת לקרוא אותן כמו ספר פתוח. הרבה נשלטות אחרי שסימו איתי קשר לא מצאו לעצמן שולטות כי בגאווה אומר אף אחת לא הצליחה לגעת להן באותם עומקים.
אל תפחדי לגעת ברגש יש שם עולם שלם לגלות. וגם אם תטעי תתקני ותלמדי!
תודה על היותכן שלי בכל רגע ❤
