לפני אולי שנה שנדמת כמו נצח
משהו בי נסדק
מישהו שהאמנתי לו שבר לי את הלב ביום אחד.
פתאום.
מאז שום דבר לא חזר להיות רגיל
אומרים שמה שלא הורג אותנו מחשל
אבל זה לא נכון.
מה שלא הורג פשוט פוצע
ואז המקום הזה הוא כמו ענף שבור
אולי הוא צמח מחדש ואפילו נבטו בו עלים
אבל במקום שהוא נשבר יש סדק
שתמיד כואב בזמן סופה
ותמיד יש סיכוי שהוא ישבר פעם שניה
לומדים לחיות עם זה
אבל זה לא מחסן
זה הופך את התודעה הזו של היומיום
לכ"כ שברירית
הפכתי פתאום מודעת לעובדה שכלום לא בטוח.
לפעמים אני מסתכלת על הילדים שלי
ישנים במיטות שלהם
בטוחים ככ ביציבות של הכל
נהנים מהחסד החולף של הילדות
והבעל שלי
ישן שם בטוח בבית שלו, במשרה שלו, ברכב שלו, בשקרים הקטנים.
ואני מרגישה כאלו אני היחידה שרואה את הרסיסים של הכל
היחידה שהענף שלה כבר נשבר והיא לא מאמינה לכלום ולאף אחד.
כשדברים מתיישנים או נשברים,
אנחנו לא בהכרח זונחים או שוכחים אותם, אבל ערכם יורד.
