"אגיע לאן שתגיד כדי להתחבק" היא כותבת לי.
אחרי שאני תופס שנייה לנשימה, לא צריך ממש להסביר למה (אני מקווה), אני חושב לעצמי האם יש מקום בו נוכן להתחבק, בלי לזלוג, להמשיך לתשוקה שמושלת בי אליך, בך אלי.
אני חושב לעצמי משמעת והמון, המון מלשון קהל, קהל מלשון צופים, כי בכל זאת בתוך עמנו אנו חיים ומול קהל, מעבר לחיבוק נדרש מצב מאוד מיוחד, (שאולי גם הוא יגיע, כי רק המשוגע אצלי בראש יודע עד כמה אני רוצה להציג אותך כשלי לקהל המשתאה, אבל זה לפוסט אחר, אותו היום ההוא שבו נצעד אל מול קהל מעריץ באמת חשופים), מצב בו אפשר יהיה להתחבק ולהתגופף, אך לא לצעוד אל המגע שמעבר.
הפוסט הזה הוא כולו על חיבוק.
תמים כמעט.
בספריה.
את מול לאפטופ, אני מול שלי.
צעירים חסרי מודע, מסביב. מבוגרים חסרי הקשבה, מסביב. ספרניות תוהות, כי הן ראו כבר הכול. קהל תמים.
יושבים צד בצד, חולקים אולי מוזיקה, קצב ממלא חלל, שתיקה, וחיבוק בלי מגע, ברך נוגעת בברך.
תמימות בוערת.
אז עם תראו השבוע זוג יפה ממש (טוב היא יפה ממש, אני קצת פחות), שאולי הוא זוג ואולי לא, יושב לו בספריה המקומית, עסוק בעניינו, תחייכו אולי זה אנחנו.
נ.ב. עם אתם חושבים שיש בגינס שלה בליטה מעט מוזרה, יש מצב שהיא עם פלאג וזנב מתוק. וזה סיכוי טוב יותר שאילו אנחנו. חיבוק חיבוק אבל קצת מנוול נדרש.
נ.ב.ב. ביטוח שלוליות יש לספריות?
אופס, סליחה חוזר לחיבוק, לא זולגים ולא נוזלים הפעם, חיבוק! (כן בטח 😄 )
