היא בדרך לישיבת מחלקה, כבר מזמן לא מתרגשת מהמעמד, מזה שנתיים שהיא מנהלת יחידה וכבר הפסיקה להתרגש מההישג. מידי פעם היא סקרה בראש את המצב היציב אליו הגיעה בכוחות עצמה. תפקיד מעולה ומספק, בית במושב לא רחוק מבית החולים, הילדים בשלב מאוד עצמאי וחיובי אפילו היחסים עם הבעל הגיעו לשיווי משקל של מעורבות רגשית מינימלית ושיתוף פעולה די נטול חיכוכים.
אבל תמיד התמונה מתעוותת לה בראש וכאב מחניק אוחז בה, היא יודעת שלא היתה מגיעה לכל זה בלי ימי שלישי שלהם. בלי לקבל את מנת הכאב שמחייה אותה, בלי תחושת ההשפלה של להיות חור עבור גבר אנונימי לחלוטין. בתוך תוכה היא יודעת שככל שהיתה רוצה לראותו ולהכיר אותו עצם ההיכרות היה מכבה את הכל. והיא תלוייה בו לחלוטין, שיפיח בה חיים ורגש כמו חוט ניסתר המחבר את כל חלקיה.
זה התחיל לפני שלוש שנים, על הכלוב שמעה בשחיחת בנות והסתקרנה. היה בכתיבה שלו משהו שמשך אותה מאוד, אינטליגנטי ורהוט, בוגר ובטוח. הם התכתבו תקופה והיא הרגישה מסוחררת. הוא היה רגיש וחכם ועם זאת הוא נותר מסתורי ואנונימי, חידה. הוא לא נידב פרטים על עצמו ולא שאל, כך עדיף הוא פסק והיא קיבלה.
לבסוף הם נפגשו, היא הצליחה לגנוב זמן לעצמה ביום שלישי בתואנה שהיא עם הילדים אחהץ, וכך היא חצבה לעצמה חלון מהחיים, שיקרה ובגדה עבור עצמה. לפני הפגישה הוא בנה עבורה את התסריט לפרטיו. החל מכיסויי העיניים וכלה באיך יתייחס וישתמש בה, היא היתה נבוכה מכמה זה מרגש וציפתה לזה בכליון עיניים. בעוד הפגישה היתה צפוייה והתנהלה בדיוק כמו שהוא קבע מראש, היא לא היתה מסוגלת לדמיין את עוצמת הרגש וההשפעה עליה. הכאב שלו העיר את כולה, ההשפלות שלו שחררו את נפשה הכלואה והיא הסתובבה כל אותו שבוע מרחפת וחיונית ומלאת בושה. אבל היה ברור לה מהרגע הראשון שהיא מכורה.
בהתחלה היא עוד היתה מדמיינת אותו, אותם, מנחשת את פניו, עפה רחוק בדמיון על בילויים משותפים, טיסות, ואפילו גירושין. אבל גם שהפגישות ביניהם הפכו לקבועות, המסתורין והאנונימיות נשמרו בהקפדה. לאחר זמן מה, הדמיונות הרומנטיים נעלמו והיא נזקקה למפגש השבועי שלה עבור עצמה בלבד. היא הכירה את ריח גופו, טעם הזיעה והזרע שלו, את המגע של ידיו החזקות שחנק או סטר, אבל אפילו בקולו היא לא היתה בטוחה, את מעט הפקודות הוא נתן בטון משתהה כמו למנוע ממנה לזהותו. היא כן הכירה את צלצול הטלפון שלו שמעולם לא כיבה או השתיק, תמיד ענה לשיחות בהודעות טקסט במהלך המפגש. צלצול מעצבן של מוזיקה קלאסית שלא הכירה. היא תיעבה את הנעימה ואת ההתנשאות והפלצנות בבחירה בה כצלצול.
היא בדרך לפגישה יחד עם הרופאים המומחים ומנהלי היחידות, מדברת עם אחד מהם שלפתע היא שומעת מתוך חדר הישיבות קול מצמית, הצלצול שאי אפשר לטעות בו. לשנייה היא עוד מרגישה, מרגישה איך שני העולמות שלה מתנגשים בעוצמה ומתנפצים,
וצונחת לרצפה
