עד לפני חודש הייתי טרודה בדברים בנאליים.
להאריך או לא את החופשת לידה שלי, להחליף תחום, ללכת ללמוד...טוב, עד לפני חודש הייתי טרודה לגבי העתיד. החיים.
עתיד שברגע לא היה ברור מאליו, מהרגע שנכנסתי לבדיקה שגרתית בגלל כאבי בטן ויצאתי משם עם גידול סרטני שחייבים להוריד פה ועכשיו, שלב 3.
מאותו שניה, העולם עצר.
אשפוז, חדר ניתוח, טיפול נמרץ, התאוששות, זיהום, חום, ניתוח נוסף, התעוררות מההרדמה והרגשה שהסוף קרב.
ההרגשה, אין, אי אפשר לתאר אותה במילים.
ההרגשה שאת בטוחה שאת לא יוצאת מזה, שאין מצב שתחזרי להיות בן אדם שלם כפי שהית לפני, שאין לך מושג מי יגדל לך את הילדים, שאיך ממשיכים מכאן?
רופאים באים, מעודדים...ואת כמו גוויה על המיטה, לא מסוגלת אפילו לדבר. מפורקת.
הפעם הראשונה שקמים מהמיטה זה הדבר הכי מפחיד...כאילו תלשו לך את הצלעות, כאילו תקעו לך סכינים בצדדים...עכשיו קומי, כי את חייבת.
שום כאב שחווית לא מכין אותך לזה, שום מנטאלי לא משתווה למה שאת צריכה לחוות, לעוצמות שאת צריכה כדי להרים את עצמך.
ואז כשהתחלת ללכת, לאכול, לשתות ולדבר..כשהתחלת להרגיש שהכל מאחוריך - מגיע הבשורה: את צריכה כימו.
אני? כימו? כן. כימו.
חוץ מהשיער שלא נושר, כל התופעות שם. בחילות, כאבים, עייפות, מערכת חיסונית מרוסקת...כן, בדיוק בזמנים טובים שכאלה.
אני אוהבת את הילדים,
אני אוהבת את החיים.
אני אלחם, ואני אנצח.
❤
