הייתי היום בים, גם זה קורה לג'ינג'יות שבינינו.
בשלב הסופי והמעצבן של השטיפה היתה איזו מפלצת שקילחה את המפלצות הקטנות שלה כאילו הים של אבא שלה: שמפו, סבון, בגדים, מסרק..היה חסר רק שטיחון לרגליים.
בת זונה.
כשהנחתי את הדברים שלנו לשטוף רגליים אמרה לי בקול סמכותי "זה המקום שלי", ואני מחונכת שכמותי הגנבתי רק "סליחה" והנחתי את הדברים במקום סמוך.
הכלבה עקבה ופנתה שוב "אני צריכה גם את המקום הזה".
הפעם לא התנצלתי וזזתי עוד טיפה הצידה. פה גם היה המקום שלה..ממש מפתיע!
אמרה בנימוס זהה לפעמים הקודמות "אממממ סליחה, אני צריכה להלביש פה ילדה"...
בשלב הזה הרמתי את המשקפי שמש ובהיתי בה בשקט מדמיינת איך אני מביאה לה סטירה מצלצלת כזו שתשחרר אותי מהאישה החשוכה הזו, תופסת אותה מהשיער ומורידה אותה לריצפה שתשתה קצת מים מלוכלכים מהולים בחול ותירגע.
בואו, זו לא תהיה פעם ראשונה שאני עושה את זה..זה מאוד פשוט, אפקט ההפתעה משאיר את הצד השני בהלם ובאי יכולת להגיב.
אבל התאפקתי, מי שמכיר אותי יודע עד כמה זה קשה לי במצבים כאלה..אבל עברתי דרך.
כיבדתי, המפלצות הקטנות שלה הסתובבו שם...הישראלי המכוער במיטבו.
היא החזירה לי מבט, חייכתי אליה חיוך מנומס ואמרתי לה "אני מקווה שיזיינו אותך היום בלילה, ולא בפרונט".
היא נעמדה דום בהלם קל, שותקת ומסתכלת לצדדים לבדוק מי שמע.
(את לא כזו אמיצה עכשיו אה כלבה?!)
אז שמעו, שמעו...
היה לה זמן להגיב אבל לא עשתה זאת, אני שטפתי רגליים והלכתי.
במבט חטוף ראיתי שמישהי אחרת מניחה את התיקים לידה כשהמפלצת מזיזה את שלה ואומרת "בבקשה".
רגעים קטנים של אושר.
רגעים קסומים של חינוך,
ואפילו הצלחתי לשמור על סטריליות.
אין ספק שאני לומדת המון על עצמי.
