אי אפשר להיות עם יד על הדופק לאורך זמן, זה מתיש, זה גם בשלב מסוים עלול לתעתע.
מורידה מגננות, מרגישה את הלב שלי מתרסק בגללך, ואז עושה טעות.
אתה תמיד שם, לבחון כל תנועה, כל משפט, כל תשובה. מנתח אותי ומחזיק את ליבי בכף ידך.
פה מגיע שלב האמת הכואבת, הסטירה.
יודע אתה שאני אמאזונה, שקשה לי להתקפל, לא אכנע בקלות. גם שהכאב הכי חד ובלתי נסבל אמשיך להילחם.
יודעת אני שהסוף שלי מולך ידוע מראש, אני שלך כי אתה נוגע בי במקומות עמוקים וכואבים.
נופלת מותשת לידך החמות והעוטפות ואשתה כל טיפה שתרצה לתת לי.
השינוי שאני עוברת מופלא, דרכי להתמסרות נראית ברורה יותר, אתה מראה לי את השביל דרך עינייך ונותן לי את הבחירה.
אבל תחת המעטפת, אני מתפרקת מכאב, לא פשוט להפוך את העור, לחתוך בבשר החי. הראש מושך אותי למעלה, הלב מפיל אותי למטה.
תוביל אותי לעצמי, לדרך הנכונה, להיות מי שתרצה שאהיה.
הסוף שלי מולך ידוע מראש.
ידעת זאת תמיד, עוד לפניי.