עוד שבוע בדיוק אני מתחילה את ה"מסע" חזרה הביתה.
21 יום של חוויות, טעמים, משפחה, אנשים...יבואו לסיומם.
אחד הימים האינטנסיביים היה היום.
ג'וני אהבת הילדות שלי, הגיע להגיד לי שלום...עמד בהבטחה, הכיר לי את העיר כפי שלא תיארתי לעצמי, ואת עצמו...אולי נתראה בעוד 20 שנה...ספק.
המפגש הספונטיני עם חברות ילדות שהפך למטען נפשי כבד אחרי ששמות מסוימים עלו, ואני הסתומה היחידה בשולחן שלא ידעה שהאנשים האלה לא קיימים יותר..חבר ילדות נהרג בטיול, עוד אחד נלחם בסרטן ונפטר, אחת חיכתה שנים לכליה עד שנכנעה.
כל אלו, היו חלק מחיי...
הסתכלתי על חברה שלי שבקשר איתי, בעיניים מאשימות.
לא הבנתי איך לא אמרה לי...או שאני מנותקת מהמציאות או פשוט רחוקה מידי?
ואני בעצם חשבתי, מה עוד אני לא יודעת? מה עוד פספסתי?
לא ידעתי מה לשאול קודם, אז פשוט לא שאלתי. אולי עדיף לא לדעת? בכל זאת עברו 23 שנה...
הבן שלי שנעלם מהמיטה, חיפשנו אותו כמה דקות בבית...אני בוכה וצועקת את שמו...והוא, ישן לו מתחת למיטה אחרי שנפל ולא התעורר אפילו.
אבדתי כמה שנים מהחיים היום.
הטיול הגדול שלך אמרו לי...תהני...