אני ממיתה סידרתית, מודה.
לעיתים הורגת בייסורים, לעיתים עושה המתת חסד, לעיתים במכה מהירה.
ברגע שחיסלתי, כלום לא מחזיר אנשים לחיים.
עשיתי את זה לא פעם, וזה הוכיח את עצמו.
אבל...תמיד יש אצלי אבל....
לפעמים קורה שאני מחליטה להחזיר מישהו מהמתים. מעטים המקרים.
הולכת בשקט, בלי שאף אחד יידע איפה אני...
מתגנבת בלילה לבית הקברות הפרטי שלי, יד אחת את חפירה, יד שניה פטיש 5 קילו (יש לזה הסבר הגיוני, לפטיש..) חופרת בקבר, פותחת את התרככים ואז...זה קורה!
אותו מת קופץ ומנסה לאכול לי את הכבד.
המזל הוא, שהחושים שלי כבר חדים. אני מזנקת אחורה חוטפת את הפטיש 5 קילו שהכנתי ומכניסה לו אחת ישר לראש.
אלים משהו...אבל ככה הורגים מתים שחזרו לחיים. (לא, אלו לא זומבים, אלו מתים עם פני מלאך...)
היום לראשונה הצליחו לנגוס לי בכבד, הוא היה מהיר ממני. תמיד יש פעם ראשונה. ואחרונה.
אני מדממת כן, אבל אתאושש.
למדתי לקח חשוב, את המתים אין להעיר ממנוחתם.
גם אם התרחש שינוי, ואתה מוכן לצאת לדרך.
גם אם אותו מת לא באמת מת ונחנק מתחת לאדמה, תן לו למות. כי גם כשתבוא להחזיר אותו לחיים, הוא יתקוף וישאיר אותך מדמם וזועק מכאבים. לא סתם הוא בבית קברות הפרטי שלך.
את המתים, יש להשאיר אותם שם. מתים. בקבר. 3 מטר מתחת לאדמה.
בקבר שחפרת עבורם.