הוא התענה ימים, שבועות..
התאבל על החלטה אחת ששינתה לנו את התוכניות.
הוא חשב שאני באה לעזרתו, כשבעצם אני צריכה אותו שיערפל לי את המחשבות, את הכאב שאני חשה...
הוא הרי מכיר אותי, לא מהיום.
יודע כמה אני אוהבת את עצמי, ויודע גם שאותו אני אוהבת.
הוא לא היסס והושיט לי את ידו.
קירב אותי אליו, שם את מצחו על ביטני וליטף את הגב, הלוך וחזור.
הורדתי לו את החולצה שהיתה קשורה לראשו והעברתי את ידיי בין שערותיו, אהבתי את הרגע הזה יותר מכל רגע אחר שהיה לנו יחד.
היה זה תחילת הסתיו כשעזבתי.
אני רק ילדה בתחילת גיל ההתבגרות, הוא גדול ממני, בן 23.
הוא הציע לחטוף אותי באופנוע שלו. אהבת נעורים מטורפת..
אבל זה ברור שלא אוכל לעשות דבר כזה, במיוחד אחרי כל מה שהמשפחה עברה עד שהגענו לרגע העליה.
נפרדתי ממנו לשלום באותו היום, הוא חזר לעבודה, להעמיס קרטונים על המשאיות, באיזה מחסן...לא הסתכל עליי, לא הסתובב.
***********
23 שנה אחרי, כשחזרתי לשם ביולי האחרון והמזוודות עוד באוטו, חלפנו דרך פינת הרחוב ההוא, בו התחבקנו ונפרדנו. ליבי הלם, מתחתי את כל הגוף לבדוק האם המחסן ההוא עדיין שם. להפתעתי, שם הוא היה.
אחה"צ אחד, פיניתי לעצמי זמן ופשוט הלכתי עד לשם. ברגל.
35 דקות הליכה. ישבתי על שפת המדרכה והתבוננתי במתחרש... קיוויתי, אבל מה הסיכוי?
אבל...הוא יצא מהמשרדים, מנהל.
מחלק הוראות, לבוש בגדי עבודה.
לא אותו נער, גבר בוגר. אותם פנים מלאכיות, עיניים בהירות.
ליבי יצא מהמקום, מחנק בגרון. מתח. לא ציפיתי, בתוך תוכי קיוויתי לא למצוא אותו.
הוא הסתכל לרגע החוצה, ראה אישה עם כובע קסקט ומשקפי שמש מתבוננת...ממש בהסוואה :)
עצר, התבונן כמה רגעים והמשיך בעבודתו.
מידי פעם הגניב מבט, ספק מנסה לזהות, ספק חושד שסורקים את המקום לבצע שוד :)
הסתובב בפתאומיות ויצא לקראתי שאל האם אני צריכה משהו? חנוקה עניתי שלא, שפעם גרתי באזור ובאתי לסייר במקום...
הוא חייך, אמר האם אין לי מקומות טובים יותר להיות בהם?
חייכתי, אמרתי שפעם הכרתי בחור נחמד שעבד באזור...
השיב שהשכונה עברה המון קשיים, אבל הוא ועוד אחד נשארו מהתקופה ההיא בסביבה...
טיפש, ממש טיפש.
הודתי לו על זמנו, לחצנו ידיים והוא אמר "אגב אני סבסטיאן..."
לומר לו שאני יודעת? עצרתי...לא היה לי אומץ, מודה.
הוא חזר לכיוון השער הגדול עם הנייד באוזן, אני עולה לכיוון הפינה ההיא.
הסתובבתי למבט חטוף ושם הוא עמד, הסתכל עליי ודיבר בנייד.
הורדתי את את הכובע שתפס לי את השיער הנחושת שלי, אי אפשר לפספס...
הוא זיהה...עמד שם קפוא עם הנייד ביד..בוהה.
נעלמתי מעבר לפינה.
