לומדת את עצמי לדעת.

לעיתים מתגעגעת לטירוף שאחז בי,
הריגוש שהוא עורר בי,
הסוד ששמרתי,
החיוך שחייכתי לעצמי, ורק אני ידעתי אותו.
הפרפרים בבטן שהעיפו אותי כל פעם מחדש,
הרטיבות, בלתי נשלטת...כשדמיינתי אותו.
הלחץ ממפגש, התאווה שהציפה אותי רק מלראותו, הריח...
הפלירטוט...עד שהוא הניח עליי ידיים, נגיעות לא נגיעות...
העור שלי מאדים בגללו, בשבילו.
החוסר אויר, הסטירה המצלצלת שבאה בדיוק בזמן.
אישה חזקה הופכת לקטנה, מובכת.

האי שקט נמשך, שעות וימים...כמו קריז. לא מרפה.
מסתובבת סביב עצמי, האויר חסר, הנפש נזרקת ומתחבטת. הגוף צמא, יבש.

בכל גמילה יש קריז.