לומדת את עצמי לדעת.

החרמנות הבדסמית מטשטשת לי את הדעת.
יש דבר כזה.
יודעת להזדיין. 
אבל להזדיין בשפת בדסמ, לא זוכרת.
הפנטזיות מתחילות להיערם, תופסות מקום מרכזי, מעיצות לי את הדופק, מרטיבות לי את התחתון...מרגישה שחייבת לפרוק ולא משנה איפה ומתי.
מתחילה לתהות...פנטזיה - זה משהו שקשה להגשים? או שמא משהו שלא עשינו? או בכלל מעשה שאין לנו אומץ לעשות?
הצום הזה מצמיא, מטריף ומבלבל לי את הדעת.
הצום מרצון הופך את הפנטזיות לקיצוניות יותר, לחרמנות קשה ולצורך למשוגע.

ליטוף, סטירה..כמו שרק הוא יודע לתת.
אצבעות, טעימה, עדיין וניל...
אצבעות, חור, ליקוק, גמירה וסטירה..
עיניים, פה פעור, גמירה, סטירה
ושוב...
הוניל עמום, צריכה לשכוח.

צריכה לזכור.