כל קיץ בארגנטינה היה נפתח הקאנטרי של הקהילה, מקום ענק.
גן שעשועים, בריכות ומגרשי משחקים שונים.
הייתי אז בת 9 כשחוויתי אירוע שהשאיר בי צלקת.
ההורים נסעו והשאירו אותנו עם הסבתא, היא לקחה את אחי ואותי לקאנטרי וישבה עם החברות לשחק קלפים. בנוהל.
אני הלכתי עם כמה חברות לגן שעשועים בקצה השני של המקום ושיחקנו, כשהוא התקרב לגדר והתבונן בנו,
לבסוף הוא קרא לי אחרי זמן מה, דווקא לי, מכולן.
"ג'ינג'ית! בואי רגע...צריך את עזרתך", ניגשתי אליו איפה שהיתה פירצה קטנה בגדר, שם עמד. החברות עצרו והתבוננו מרחוק במתרחש.
"את יודעת שיש לי כמה חתולים קטנקטנים וחמודים, את רוצה לראות?" השבתי שכן, בטח!
הוא אמר שאצטרך לבוא איתו, אמרתי ש"סבתא שלי לא מרשה".
באותו רגע, הוא הסתער עליי אחז בחוזקה ביד והחל למשוך אותי החוצה, הוא אחז גם עם היד השניה במפשעה שלי. נתפסתי בגדר, לא ממש הבנתי מה קורה..
החברות רצו לכיוון והחלו למשוך אותי חזרה פנימה, הרגשתי שאני נקרעת לשתיים.
הוא צרח שאעזוב מיד אם אני לא רוצה שיקרע לי את היד.
לא היה אף מבוגר בסביבה, החברות צעקו, אחת עמדה בצד ובכתה, היתה מבועתת. אני נעלתי את היד והחלטתי שויהי מה, לא משחררת.
ברגע שהתחלתי להרגיש אפיסת כוחות, הוא החליט שהוא משחרר, הוא נעמד התסכל לצדדים ונעלם...
הייתי אז בת 9, ולא ממש הבנתי מה היה פה.
ככל שהשנים עברו, כל פעם זה מכה בי שוב ושוב, כל פעם יותר חזק. כל פעם מציף בי זוועות, בכי וקוצר נשימה...רק מהמחשבה מה היה קורה אילו...
אני בת 38, ולעיתים זה מעיר אותי בלילה.
רואה מולי את בפנים שלו, השיער, הלבוש והריח...והדמעות יוצאות מעצמן.
פעם ראשונה שאני מעלה את החוויה הזו על הכתב, קשה מידי...
(פוסט סגור לתגובות)
