עם כל הקשיים שהיו, עדיין אני חושבת שהיה לי מזל בחיים.הם הביאו אותי עד הלום.
לא אדבר על האחרים, כי תמיד יהיה מי שהיה לו יותר קשה...או יותר קל וכיף. הכל עניין של פרופורציות.
תמיד נאלצתי להילחם עד הטיפת דם האחרונה על מה שרציתי, וגם אז לא תמיד הצלחתי להשיג את כל מטרות שלי.
זה מתחיל בלגדול בבית עני.
ההורים גידלו אותנו בשפע של אהבה כשראיתי אותם נלחמים כדי לספק לנו ארוחה חמה, או בכלל...ארוחה.
למדתי לא לזרוק אוכל, למדתי להגיש לעצמי בדיוק את מה שאני מתכוונת לאכול. כן, בדיוק...כי יש ילדים רעבים האפריקה, ולא רק.
הלכתי לבית ספר של הקהילה, ושם רובם היו עמידים.
מה שלהם היה, לי לא.
מותגים, בתים ענקיים עם בריכות, מכוניות...אני לעומתם נסעתי בהסעה שהיתה נתקעת אחת לשבוע והיו מורידים אותנו להמתין שיבוא הגרר. למדתי לקבל "לא" כי פשוט לא היה, למדתי שלא הכל מובן מאליו, ושלכסף יש ערך רב. תגידו מה שתגידו, זו המציאות.
החברים שלי היו בחוגים - בלט, קראטה...נורמטיבי סה"כ.
אני הייתי עם האחים שלי בבית, שיחקנו בשכונה ליד הפסי רכבת.
טיפסנו על עצים, זרקנו בלוני מים על המכוניות (כן...זה לא בסדר. אני יודעת) וגידלנו חתולי רחוב.
יש לי חמלה, למדתי גם מה זה לגדול ללא צעצועים יקרים ואפילו לרוץ ליד ילדים בעלי אופניים ועדיין...להנות ולהיות מאושרת ממה שכן יש.
גם בבית ספר לא הייתי העיפרון הכי חד...המורה למתמטיקה בכיתה ו' אמרה לי פעם "תגידי לאמא שלך שתממן לך מורה פרטית", עניתי לה מול כל הכיתה שאין לנו כסף לדברים האלה. היתה דממה.
היא רצתה לקבור את עצמה, ורק יצא לה "אז תצטרכי להשתדל יותר"...יותר? המוח שלי עלה באש בשיעורי מתמטיקה. הייתי ממש גרועה...אבל השתדלתי.
באותו לילה, שמעתי את ההורים שלי מדברים במטבח...אבא שלי אמר "שלחי אותה, זה חשוב. אנחנו נסתדר". יום למחרת, כבר הייתי אצל מורה שלימדה קבוצה בשכונה. הייתי אצלה שנתיים. גם בחופשים.
במקרה הזה...למדתי להשתדל, בעיקר בשביל ההורים שלי.
פעם אחת, זוכרת שנגנב לאחת המורות כסף מהארנק. משום מה, המורה הפנתה אצבע מאשימה אליי. למה? ככה. הרי אני העניה...
לקחו אותי למשרד המנהלת והיא דרשה שאתוודה, בכיתי והבטחתי שלא אני לקחתי ושאני רוצה את ההורים שלי. הייתי בת 11.
ההורים שלי הגיעו לבית ספר, אמנם לא הינו בין העשירים, אבל הינו בין המשפחות המכובדות בקהילה המזדיינת הזו. סבא שלי בעברו היה ה-רב כך שלא היה מי שלא מכיר אותנו.
ההורים שלי השפילו את הנהלת בית הספר עד שהמנהלת התנצלה בפניי מול כל הכיתה,
עני אין פרושו גנב. את זה ידעתי.
במקרה הזה, למדתי שיש אנשים חרא בעולם, אבל העולם עגול, ולא ברור מאיפה אבל תמיד יהיה מי שיחזיר כאפה מצלצלת.
כך היה כל חיי, שיעורים.
גם אחרי שעשינו עליה היה קשה.
תמיד קשה, בבית ספר, ההורים שלי עם השפה, אחי הקטן שספג מכות מהגננת והיה חוזר עם סימנים כחולים, למה? כי הוא לא הבין מה היא מדברת. ילד בן 3 שלא מבין עברית.
אז, לא היתה המודעות שיש היום לנושאים האלה.
אחרי שאיימתי עליה שארסק לה את הראש, היא הפסיקה. סיפור בפני עצמו.
לא משנה כמה היה קשה, הבית היה המקלט.
גם כשרצינו ללמוד, לא הצלחנו, כי היה בלתי אפשרי לקבל ניקוד גבוה בפסיכומטרי. בטח שאתה "עולה חדש".
אז אחי הגדול ירד מהארץ אחרי הצבא ולמד בחו"ל, סיים בהצטיינות וחזר.
היום הוא רופא.
גם אני התקבלתי ללימודי רפואה בחו"ל, הגעתי לצומת דרכים ונאלצתי לקבל החלטה. בסוף נשארתי בארץ, וטוב שכך.
הפעלתי את התוכנית ב' שלי ועשיתי תואר במה שנראה כמשהו מעניין.
אז זהו שלא מעניין.
אבל עד היום, לא פשוט.
אנחנו, האחים הגדולים עוזרים להורים...כבוד הוא לנו. אם אפשר להחזיר להם שמינית ממה שהם נתנו לי, עשיתי את שלי.
בתקופה האחרונה, התפטרתי מעבודה זוועתית שנכנסתי אליה מלאה בדרייב ועם מלא תוכניות, כשהתנגשתי בקיר - היה קשה וכואב.
החזקתי מעמד כי יש לי קבסה קשה...אבל לפני זמן מה, באיזה בוקר, הגשתי מכתב התפטרות. זה לא היה מתוכנן.
ידעתי שזה לא המקום שלי, אני מסוגלת ליותר...אני רוצה יותר!!!
לא רק בשבילי, גם למשפחה שלי. אני נותנת לילד שלי קודם כל חינוך, תהיה בן אדם. כפי שלימדו אותי, זו המתנה הכי גדולה שקבלתי מהוריי.
אבל כמו כל אמא, רוצה לתת לו את העולם!
מה שלי בעצם לא היה, כן..קצת חומרי אבל ככה זה אנשים שגדלו בלי כלום.
אז כיוונתי הכי גבוה! הכי גבוה שלי! והשגתי את זה.
רגילה תמיד קודם כל לשמוע לא, וכשזה כן..פתאום לא היה לי מושג מה לעשות.
עדיין מתקשה להאמין לכל הטוב הזה, אני מתקדמת בזהירות.
אני משוכנעת שהכל הגיע מהבית, החינוך שקבלתי והדרך בה לימדו אותי להסתכל על הדברים.
אבל לפני הכל, לימדו אותי מאיזו זוית להסתכל על עצמי,
לימדו אותי קודם כל ולפני הכל לאהוב את עצמי. כי את זה, אף אחד לא יכול לקחת.
השאר, יגיע לבד.
