לומדת את עצמי לדעת.

כבר הרבה זמן שאני לא מעורבת, לא חווה.. מנגד גם לא מצטערת ולא מתגעגעת.
עולות לי תהיות מידי פעם, למה בעצם אני פה? למה אני צריכה את זה?
אני לא אדם שעושה דברים ביי-דה-בוק.

בגלל זה כנראה מרגישה לגיטימציה להיות אחרת, להרגיש אחרת ולרצות אחרת.

הבדסמ שלי, המאזו שלי.
יש לי דעות, ורוצה שישמעו ויכבדו אותן!

בתוך כל הבלאגן הזה שקורה בראש שלי, וגיצי השולטת שעוד נשארו פה ושם רואה אותו עומד מולי ודוחף לי אצבע לכוס בזמן שמהנהן עם הראש, המחשבות מתבלבלות ולא זוכרת איפה הייתי.
ואז מגיעה הסטירה המצלצלת שהרווחתי ביושר ואפילו חיכיתי לה כדי לאפס אותי, היא משחררת אותי מהמחשבות שהיו לפני רגע.. לא זוכרת על מה חשבתי..חשבתי? 

היו לי דעות, והוא אכן מכבד אותן.

בדרכו שלו.

נדמה לי שהוא הקשיב. 

לא יודעת. לא משנה..