חיכיתי לך, בלי לדעת בכלל מי את,
לא דמיינתי, לא חיפשתי — אבל באת.
לא נפגשנו ,דמיינו רק מין תנועה בזמן,
ופתאום הפנים שלך, מול העיניים, כמו סימן.
זה קרה לשנייה — קצר, כמעט ולא מורגש,
אבל הלב שלי ספג אותך, ולא ביקש.
לא שאלתי, לא בדקתי אם זה אמיתי,
היית שם — וזה הספיק כדי לחוש ת’לב בפנים.
ואז כמו סצנה בסרט — את זזה קדימה,
לא חיכית, לא עצרת — כאילו את מכירה אותי מבפנים.
טרפת לי את הלב, בלי ידיים, בלי מילים,
רק מבט, כאילו את כבר יודעת על כל הפצעים.
הרגשתי אותך מסתכלת – ולא סתם מבט חולף,
משהו עמוק, חזק, מטלטל – ובלי סוף.
וכשנגעת בי – זה לא היה רק מגע,
זה היה כמו לחש, כמו אש קטנה – מתחת לעור שברגע נדלקה.
כשנשקת אותי…
זה היה כאילו הזמן עצר,
מצאת דרך לעבור דרכי,
בלי מאמץ, בלי לשאול, בלי לומר.
המסת אותי מבפנים,
הפכת אותי לשיר, לאוויר.
והאושר שצף לי פתאום —
כולו את. רק את. כל כולך בי טמון.
לא בטוח אם זה חלום, או אמת ששכחתי,
אבל מאז – אף אחת לא נגעה בי כמוך, את יודעת?
אין לי מילים, אז אני כותב –
וזה הדרך שלי לזכור,
איך בלילה אחד…
הפכת להיות מאגדה לסיפור.