מכנסי ג’ינס שחור,
סטייל שמפיל לי ת’אור.
בעיניים שלך – מסתכל ונשרף,
מי את בכלל? ולמה זה ככה כואב לי כל פעם מחדש?
ג’ינס שחור, צמוד כמו האובססיה,
שרוולים כהים – את כמו פנטזיה.
סטילטו בום! – את מהדהדת לי בראש,
כמו שיר תקוע, בלופ, בלי סוף.
שפתיים אדומות, מבריקות כמו דם,
עיניים ארוכות – ריסים של חלום קם.
מבט של רנטגן,
מלמטה למעלה – את לא אמיתית, את פלקון.
הציפורניים שלך קטנות – אבל חותכות,
כל צבע עלייך? – נהיה חטא של שפות.
לנז’רי עלייך? זה לא סתם בד,
זה שמפשיט אותי כמו שודד בלילה לבד.
השיער גלי – תמים, אבל שקרן,
כל תלתל משחק – מושך אותי כמו סם.
גופך? כמו שעון חול בלי רחמים,
סופר את הדקות עד שאני שוב נופל בפנים.
מי את, מסתורית שלי?
כל שורה פה
כל חלום – את בתוכו, עם עקבים ובלי שאלה.
השנים עוברות – ואת עדיין בתמונה,
כמו גרפיטי על קיר – לא נמחק, רק דהה.
אני הלכתי, את נשארת כמו סימן,
אז אולי את בכלל סיפור שלא נגמר בזמן?
אז מי את…
המסתורית שלי.