אני אתחיל ואשאל למי זה לא קרה פעם אחת לפחות ???
זה התחיל כמו כל שיחה וידאו שמכירים ובהמשך זה הופך לריב רגיל — כמה מילים חדות, שקט צורם שחותך את האוויר כמו סכין. לא הפעם הראשונה, לא הפעם האחרונה. עמדתי דרוך, מוכן לקרב. היא עמדה מולי, עיניים יוקדות, גבות קפוצות, שפתיים קפוצות. שתי פרסונות בעימות.
אבל אז — קרה משהו. משהו קטן, כמעט בלתי נראה. רעד בזווית הפה שלה. מבט שחמק לרגע הצידה. נשימה כבדה מדי.
ופתאום ראיתי אותה באמת.
ראיתי מישהי עם לב גדול מהחיים. מישהי שלא צועקת כי היא רוצה לפגוע, אלא כי היא פוחדת לאבד. מישהי שלא מגיבה בכעס — אלא מגינה על עצמה, על המקומות הכי חשופים בה. ראיתי את החושים החייתיים שלה פועלים — לא נגד, אלא בעד. היא קראה אותי, הריחה את הפחדים שלי, הרגישה את הסדקים עוד לפני שהעזתי להודות בהם.
וזה היכה בי — לא הוויכוח הוא הבעיה. הוא רק היה המסך. מאחוריו הסתתרה אמת פשוטה: מתחת לפרסונה הקשוחה הזו יש לב, וכל כך הרבה רצון להכיר ולאהוב.
ואז זה הכה בי והבנתי — האיזון שלנו לא יגיע מהימנעות מריבים. הוא יתחיל דווקא מהם. כי כששני אנשים באמת מתנגשים, הם יכולים גם להפשיט מעצמם את התחפושת. ואם יש מזל — הם מגלים אחד את השנייה מחדש. בלי הגנות. בלי משחקים.
ואולי סוף סוף בפעם הראשונה, הם באמת יפגשו!!!