אלה רק פנטזיות
או זיכרונות ישנים שנדחקו לשולי התודעה,
הד קלוש של מה שפעם בער בי.
ואת,
את מצליחה להזיז בתוכי משהו דק, שברירי,
כמו רגש שנכחד,
כמו נר אחרון בלילה שלא נגמר.
אני לא שומע עוד
את הלחישה הרכה של הגלים כשהם מגיעים לחוף .
הכול שקט מדי, מרוחק מדי.
ואני לא רואה את הגאות והשפל של נשמתי
האם היא נחה? האם שכחה איך לבעור?
והמים
עמוקים, נוצצים, גועשים,
ובו בזמן חמים ורטובים,
כמו זיכרון של ילדות.
השתקפות של ירח
שמנסה להיזכר מי הוא ומה ביקש.
תמונה מטושטשת שמחפשת את שמה,
אולי את אישיותה.
פני הים סוערים,
מושכים אותי פנימה כמו געגוע שאין לו מוצא.
אני מתפזר בתוכם,
והם מחזירים לי את הספקות,
את השאלות שלא העזתי לשאול בקול.
אני מחפש משמעות לסערותיי.
למה הן באות,
ולמה הן תמיד עוזבות בלי לומר שלום.
אולי, כמו המים, גם הן נועדו לזרום
ולא לחזור לעולם.
יש חלומות
שאי אפשר לגעת בהם.
אפשר רק להרגיש אותם
בעורף ביום של רוח קרירה .