היא נכנסה אל תוך חיי כמו רוח סערה, בלי התרעה.
עיניים שחורות כיין מתובל, שפתיים שהבטיחו חטאים,
היא לא שאלה לרשות, רק נגעה, וכל הגוף שלי בגד בי.
"אולי אתה קשה מדי בשבילי," היא לחשה באוזן שלי בלילה ההוא,
כשהעור שלנו עוד עישן מהמגע הראשון.
אבל היא לא התרחקה להפך, היא נשארה.
ואני?
חשבתי שזה אני ששולט במשחק הזה.
טעיתי!!!
היא הייתה כמו אש בעורקים, כמו שיר מסוכן שזמזם לי בראש גם כשניסיתי לברוח ממנו.
אמרו לי חברים : "עזוב אותה, היא משחקת בך."
אבל הלב ננעל ולא שמע.
כשהיא נעלמה ביום ההוא ,פשוט נעלמה, בלי מילה .
זה היה כאילו שמישהו החטיף לי אגרוף לבטן והבריח לי את האוויר מהחזה .
כל היום חיפשתי סימן.
ריח הבושם שלה על החולצה שלי.
טביעת הציפורנים שלה על גבי או זרעותיי
והיא לא השאירה שום סימן .
היה לה מבט של אישה שידעה מה היא עושה,
וידעה איך לשבור אותי בדיוק ברגע הנכון.
אחר כך בלילה היא שלחה הודעה אחת:
"זה היה יותר מדי. יותר מדי טוב. יותר מדי כואב. תיזהר, אהוב."
המילים שלה רדפו אותי.
התחילו לחדור לחלומות, ללילות, לימים.
התעוררתי מחלומות על הגוף שלה, רק כדי להבין שהיא איננה.
חזרתי לנשום דרך הריח שנשאר על הכרית.
פתאום היא חזרה,
כמו הרוח.
בלילה גשום, כשהדלת נפתחה והלב שלי כמעט קפץ מהמקום.
"פגעת בי," היא אמרה בקול שקט. "אבל לא היית היחיד."
היא התקרבה, ונעצה ציפורניים ארוכות על החזה שלי,
יצרה שרטוט של מפת כאב ותשוקה.
"הרסתי מערכת יחסים שלמה בגללך," הודתה.
"אמרו לי שאתה לא שווה את זה.
אבל כשהפה שלך נוגע בי , אני שוכחת כל מה שלמדתי."
השתקתי ונשקתי לה בלי מילים.
עד שהיא נמסה בין הידיים שלי, כמו שוקולד מריר בלשון חמה.
היא רצתה פעמיים,
אחר כך שלוש.
רעדה מתחתיי, קראה לי בשם שאפילו אני לא זכרתי שעניתי לו פעם.
ובין נשימה לנשיכה, היא לחשה:
"אני מאוהבת בפלייבוי. אבל אל תעז לשכוח גם לי יש שיניים."
שנינו שיחקנו.
ושילמנו.
בלילה האחרון שלנו, היא אמרה:
"אתה האיש היחיד שהפך אותי לאישה , ואז קרע לי את הלב.
אתה יהלום, מסוכן, יפה, חד ומאיר… אבל גם מדמם."
ושוב היא נעלמה,
כמו רוח.
כמו חלום שהייתי בטוח שהוא אמיתי.
מאז, אני מחפש אותה בכל אישה אחרת,
אבל אין לה תחליף.
היא הייתה הלהבה ,
ואני?
אני רק הפרפר שנשרף.