קצת עליי
עברו כמעט 6 שנים מאז היום הארור של הפציעה שלי.
השירות הצבאי שלי כלל הרבה ימי מילואים והיה אמור להיות תקופה של עיצוב עצמי, של לימוד, של חוויות, של אקשן.
אבל החיים לא תמיד מתכננים את מה שאנחנו רוצים.
לפני כמעט 6 שנים, במהלך פעילות הגוף שלי לא עמד בזה יותר.
והפציעה היא הייתה קשה.
היא לא רק שינתה את הדרך בה אני רואה את הגוף שלי היא שינתה את הדרך בה אני רואה את החיים עצמם.
כמעט שש שנים, ועכשיו אני יכול לומר את זה:
הכאב לא עובר, אבל אני למדתי לחיות איתו.
אני כותב מעומק ליבי לכל אלה שחתמו על העצומה נגד המדינה ונגד חיילי צה"ל .
כשדיברתם נגד המדינה, דיברתם גם נגדנו
אני לא רוצה לשתוק יותר .
נכון המדינה שלנו לא מושלמת, ואף מדינה אינה מושלמת.
היו ויהיו תמיד טעויות, וצריך לשאול שאלות ולבקר כשצריך.
אבל כשהביקורת הופכת להתקפה חסרת רחמים על מדינת ישראל ועל חיילי צה"ל הקדושים זה כבר לא רק ביקורת.
זה התקפה על כל מי שלחם, כל מי שיצא לשירות, כל מי שנתן את מרצו, גופו ונפשו למענכם ולמען אותם חותמי עצומה (שהסתבר שהם אפילו לא קראו את תוכנה והיום הם חוזרים בהם אז למה סתם לחתום מאיפה השנאה הזאת ).
אני לא מבין איך אפשר להרים אצבע ולדבר נגד הצבא שלנו, נגד המדינה שלנו, בצורה שמזלזלת בכבוד של אלה שמשרתים.
לא, צה"ל לא מושלם.
לא, לא תמיד הכול מתנהל בצורה אידיאלית ונכונה .
אבל יש אנשים שם, אנשים טובים שעזבו את הכל בשביל להיות יום יום, בשדה הקרב , הם אלה שמסכנים את חייהם כדי להגן על כולנו.
הם לא לוחמים רק עבור המולדת הם לוחמים בשביל כל אחד ואחת מאיתנו.
אנחנו כאן, לא בשביל הכבוד, אלא בשביל הערכים
צה"ל הוא לא רק צבא.
צה"ל זה אני אתה והוא הגיבורים שמוכחים יום יום את אהבתם לישראל, צה"ל הוא של נשים וגברים שנמצאים שם לא בשביל מדליות, ולא בשביל תהילה.
הם שם כי הם מאמינים במולדת, כי הם מאמינים בהגנה על הערכים שלנו, על האנשים שאותם הם אוהבים.
אם דיברתם נגד המדינה, אם דיברתם נגד הצבא אתם לא רק מדברים נגד מערכת, אתם מדברים נגד האנשים האוהבים שמסכנים את עצמם כדי לשמור על היכולת שלכם להתבטא ,ולהמשיך בחייכם כאילו כלום לא קרה .
הם לא מחפשים הכרה אבל הם בהחלט לא צריכים להרגיש נבזים בגלל השירות שלהם.
לפני שאתם פוסלים את מה שאנחנו עושים, האם אתם באמת מבינים את המחיר?
האם אתם מבינים את המחיר של לשים את המדים, לצאת לשטח, ולא לדעת אם תחזרו הביתה?
האם הייתם יכולים לשאת את הלחץ הנפשי, את ההתמודדות עם המורכבות של כל משימה?
הצבא שלנו לא נלחם רק מול אויבים על גבולות המדינה הוא גם נלחם במלחמה הפנימית, במאבק עם המצפון, עם הדילמות, עם המורכבות של כל החלטה.
והאדם שמבקר את צה"ל, את המדינה, לא תמיד מבין את היקף העומס הנפשי והפיזי שאנחנו החיילים סוחבים יום יום .
אז לפני שאתם שופטים תשאלו את עצמכם:
הייתם לוקחים את המדים?
הייתם עומדים בגודל המשימות הללו?
הכבוד לחיילים הגיבורים והקדושים שלנו , הוא הכבוד של המדינה !!!
ההתקפות על המדינה שלנו, על חיילי צה"ל, הן לא רק מילות ביקורת,
הן גם פגיעה אישית לא רק בשירות, אלא באנשים שיצאו לשדה הקרב, אלה שחזרו פצועים או לא חזרו בכלל.
נכון ,לא כל חייל הוא מושלם, לא כל פעולה היא נקייה, ולא כל החלטה הייתה נכונה.
אבל אם אתה לא שם אם אתה לא עומד בשדה הקרב אל תדבר כאילו אתה יודע מה זה.
לכל אחד יש את הזכות להביע דעה, זה ברור הרי אנחנו מדינה דמוקרטית , אבל אם כבר הבעת את דעתך לפחות שתהיה דיעה אמתית על סמך דברים אמתיים ולא על שקרים ששמעת .
ואל תשכחו את המחיר שמישהו אחר משלם כדי שכולנו נוכל להרגיש בטוחים, כדי שכולנו נוכל לחיות את היום יום שלנו כאילו הכל בסדר.
אני מבין מאיפה הכעס הזה בא להם , ואיך הם מרשים לעצמם לדבר ככה ואני לא שופט אף אחת , הרי יש לנו חטופים שעדין לא הוחזרו הבייתה !!!
הדילמה הזו היא לא דילמה פשוטה.
היא לא רק שאלה של אסטרטגיה צבאית או פוליטיקה, היא שאלה של מוסר, של חיים מול מוות, של משפחות שלמות שחוות את כאבן כל יום מחדש.
מה עושים כאשר יש חטופים שלנו בשבי? כאשר אנחנו יודעים שהם תחת איום מיידי, תחת עינויים, ולא ברור מה עובר עליהם בכל רגע ורגע?
איך שוקלים את האפשרות לשחרר אותם ואם המחיר שידרשו לשלם עבור השחרור הזה הוא כבד מדי?
האם נכון לכבוש את עזה ולהפעיל כוח בלתי רגיל כדי להחזיר את החטופים, עם כל המחיר האנושי והביטחוני שזה עשוי להוביל אליו? או שמא עלינו לעשות כל מה שצריך כדי לשחרר את החטופים, גם אם זה ידרוש פשרות שנראה כי הן מנוגדות לערכים שלנו?
מצד שני, יש את השאלה הקשה: האם עלינו לכבוש את עזה ולהכניע את האויב , להפעיל כוח צבאי בלתי מרוסן, ולהפעיל אמצעים כלפי האויב כדי לשחרר את החטופים?
האם זה שווה את המחיר?
האם נכון לקחת סיכון עצום של פגיעות נוספות, הן בצה"ל והן באזרחים, במחיר של שחרור החטופים?
אין ספק שהמצב בעזה הוא סבך מורכב, וכל פעולה שם יכולה להוביל להשלכות שיכולות לפגוע בחיי חפים מפשע לא רק בצד השני, אלא גם בצה"ל ובחיילים שלנו, שבסופו של דבר הם חלק מאותו מאבק.
אבל גם במאבק כזה, כשמדובר בחיי אדם .
אנחנו עשויים לשאול את עצמנו מה המחיר שאנחנו מוכנים להילחם בו כדי להביא אותם הביתה.
אז מה עושים ? האם לבחור בכיבוש כדי לשוב ולהחזיר את החטופים הביתה , גם אם זה ידרוש מלחמה קשה, אובדן של חפים מפשע, והשפעות ארוכות טווח על המדינה שאנחנו כל כך אוהבים ?
או שמא לבחור להיכנע להסכמות קשות, להימנע ממלחמה רחבה, אך לשלם את המחיר של שחרור אסירים מסוכנים שיכולים להוות איום בעתיד?
הכאב הוא אמיתי והעומס על הראש הוא בלתי נסבל.
לא משנה במה נבחר זו תהיה בחירה קשה. וכל צד ישלם מחיר. כל פעולה תוביל לתוצאות שאותן קשה לחזות מראש.
לא משנה מה נחליט בסופו של דבר, דבר אחד אנו חייבים לזכור, את האנושיות.
החטופים שכרגע נמצאים בשבי הם לא "הבעיה" של צה"ל או של המדינה.
הם אנשים שנמצאים במצוקה קיומית מוחלטת, וצריך לזכור את חייהם גם כשאנחנו משקללים את המחיר שהצעד הבא ידרוש.
ההחלטה הזו צריכה להיות מבוססת על שקלול אנושי, לא רק צבאי.
המשפחות מחכות — ומישהו חייב לשמוע אותן.
החטופים הם לא "כותרות". הם חיים וזמנם מתקצר מיום ליום .
השאלה שמלווה כל דילמה מוסרית מלחמתית האם המטרה מקדשת את האמצעים?
אם אנחנו שמים את טובת הכלל לפני טובת הפרט, אם יש כאן אלטרנטיבה לחיים של 9 מיליון אזרחים מול חיים של 50 חטופים שמתוכם אין לדעת עוד כמה באמת חיים האם אנחנו יכולים להסכים לשלם את המחיר הזה, גם אם יש פגיעות במורל ובתודעה שלנו?
האם במותם של החטופים, אנחנו באמת עשויים להציל את הכלל?
כמובן, כל שאלה כזו נותרת שאלה שאין לה תשובה חד משמעית. אבל התיאוריה שמציעה שההכרת המטרה הרחבה (ההגנה על החיים של הרוב) צריכה לנצח במקרה הזה היא מובנת אבל עדין לנו כבני אנוש יש לנו את הדילמה המוסרית והקשה,של לא משאירים מאחור אף אחד , חייבים לזכור את המונח כבוד מחייב, אם כי הוא נשען גם על כאב פנימי שקשור לפגיעות האנושיות בכך שאנחנו בכלל נמצאים בדילמה שכזאת.
הרי אי אפשר להכליל במקרה הזה את המונח "במותם ציוו לנו את החיים" העקרון שמלווה את המאבק הצבאי בישראל לבין החטופים , החיילים שיצאו למלחמה עשו זאת מתוך תחושת שליחות, בידיעה שמלחמה מביאה איתה סיכון לחיים, הפציעות, ההקרבה, והחטיפות הן חלק מהמחיר של השמירה על המדינה.
אך לא כך במקרה של החטופים שמוגדרים בכלל אזרחים שנחטפו מבתיהם ללא שום קשר לצבא הם וכל אחד מהם הוא בן אדם, עם משפחה, עם חיים, ותחושת האובדן היא בלתי ניתנת לתיאור. לא ניתן לשכוח את הכאב שמלווה את המשפחות הפחד, חוסר הידיעה, וההמתנה שהופכת לחיים של סבל.
הסוגיה והדילמה פה היא ההכרעה המוסרית שהצבא לא יכול להימנע ממנה, האם לשמור על כבודם של החטופים ולנסות כל מה שניתן כדי להחזירם הביתה, או האם לשים את "השליחות הלאומית" מעל כל שיקול אישי אחר, ולהיכנע לכאב של כל משפחה בשירות הצורך הלאומי.
הדילמה היא על ביטחונם של 9 מיליון אזרחים, הרי כל פעולה שנעשית כדי להכניע את חמאס יכולה להביא להתפשטות של הכאב הזה בצורה חסרת רחמים לא רק על החטופים, אלא גם על משפחות חפים מפשע בעזה ( למרות שאני יודע שאין דבר כזה חפים מפשע בעזה 07.10.23) , על אזרחים ישראלים, ועל הלוחמים עצמם.
הבעיה היא שצעד כזה דורש גם אחריות כבדת משקל על כל חיים שנפגעים. האם אנחנו יכולים "להצדיק" את אובדן חיי חטופים בשביל השגת המטרה הגדולה יותר?
אני מבין את הנטייה להרגיש שזו הדרך היחידה, במיוחד כאשר המטרה היא הבטחת קיום המדינה והגנה על האזרחים, אך זה לא אומר שאין מקום להתמודדות עם הכאב שבכך, יש חשיבות לשאלות האלו גם כדרך להתמודד עם הערכים שאנחנו מחזיקים בהם והדילמה תמיד תישאר דילמה קשה וכואבת !!!
לסיום.
אני אגיד את זה בצורה ברורה:
כשאתם מדברים נגד המדינה, אתם מדברים נגד האנשים שמגנים עליה.
לא רק בצבא, אלא גם ברחובות, בכיתות, במעבדות, במערכות הבריאות ובכל מקום.
זה לא נכון לפגוע בכבודם של החיילים, כי בסופו של דבר הם פשוט עושים את העבודה שלהם, ומגייסים את כל כוחם למען כולנו.
תכבדו את המדים, תכבדו את המדינה ותזכרו:
החיילים שלנו לא נלחמים רק כדי להילחם , הם נלחמים כדי שתהיה לנו ארץ חופשית, מקום שבו אנחנו יכולים לחשוב, לדבר ולהתבטא.