עזבתי הכול. ארזתי תיק קטן, ויצאתי לטייל בעולם לא בשביל לראות נופים, אלא כדי לשכוח אותך.
חשבתי שאם אתרחק מספיק, אולי הדמות שלך תיעלם מראשי. אבל אז, בטאג' מאהל, ראיתי אותך, בקווי האבן, בהשתקפות, באור. העיניים שלך הופיעו מול עיניי כמו מדבר הסהרה בשעת שקיעה עמוקות, שקטות, ומלאות מסתורין.
המשכתי במסע. בהימלאיה, החיוך שלך סינוור אותי חד וברור כמו פסגות השלג שמביטות עליי מלמעלה.
וכשהגעתי למפלים אלו ששוצפים בעוצמה, ומתיזים מים לכל עבר הרגשתי אותך שוב. זו הייתה העוצמה שלך. זו שידעת להפעיל בלי להרים את הקול.
בניו יורק שעמדתי מול פסל החירות. הוא נראה כל כך אצילי, בדיוק כמו שאת היית. גאה, יציבה, ובלתי ניתנת לערעור.
הטיול נגמר. חזרתי הביתה מהעולם גדול, אבל את תמיד שם בזיכרון, בדמיון. כי פה, ושם, את לא איתי באמת.
היית האישה עם שיער בלונדיני פרוע, רוח של חופש, ועצמות של לוחמת. פלא עולם כך קראתי לך. לא כמחמאה זולה, אלא כהכרה. כי מי שפגש אותך, ידע שהוא עמד מול משהו חד פעמי.
יצאתי למסע כדי לברוח מכולם, ובעיקר מעצמי. רציתי להשאיר את הצללים מאחור.
אז חזרתי אבל עם לב קצת אחר, קצת יותר שלם.הבנתי שהאהבה שלנו, גם אם כבר לא מתקיימת, הייתה קסם. משהו מהותי, חלק ממני.
והבנתי שבאהבה אנחנו קמים, ובשנאה אנחנו נופלים. וזה מה שלמדתי שגם כשאהבה רחוקה, גם כשהיא רק זיכרון היא עדיין מתוקה.