בבוקר, כשקמה והתמתחה בשקט מול החלון, היא חיפשה משהו ללבוש.
"אתה מבין שברחתי לפה בלי אפילו תחתונים להחלפה?" היא אמרה וצחקה.
"את יכולה לקחת מהארון שלי," עניתי.
היא שלפה את אחד הבוקסרים שלי ולבשה את החולצה הגדולה שלי כאילו זה תמיד היה הסט שלה.
ופתאום, המראה שלה ככה עם שיער פרוע, רגליים יחפות, ובוקסר שלי שמתרופף עליה קצת
זה היה הכי סקסי שראיתי אותה.
היא נשארה. יום הפך ליומיים, ואחר כך לשלושה.
כל בוקר היא לבשה בוקסר אחר שלי, כאילו בוחרת בזהות חדשה בכל יום, קלילה יותר, בטוחה יותר.
הלכנו יחד לקנות לה תחתונים ומברשת שיניים, צוחקים כאילו זה הטיול הראשון שלנו אי פעם.
היא החזיקה לי את היד בין המדפים של חנות הפארם, כאילו זה המקום הכי טבעי בעולם לאהוב בו.
"אתה מבין," היא אמרה, "ככה זה היה אמור להיות תמיד פשוט, יומיומי, בלי דרמה.
אהבה ששותה קפה יחד בבוקר, ולא רק מדליקה אותך בלילה."
הלילות המשיכו להיות שלנו תשוקה רגועה יותר, אבל עמוקה פי כמה.
בלי משחקים, בלי הסתרות.
נשיקות ארוכות באמצע הלילה, חיבוקים שמתכווצים חזק פתאום, כאילו הגוף זוכר לרגע איך זה כמעט אבד.
והלב לא מפחד להיפתח, לאט, אבל עד הסוף.
יום אחד, אחרי עוד מקלחת משותפת וצחוקים רטובים עם מגבת אחת קטנה מדי לשנינו, היא עצרה אותי במטבח.
"אני חושבת שאני רוצה להישאר."
"נשארת."
"לא רק לעוד לילה. כאילו, באמת להישאר."