"אני פוקד עלייך לכרוע לא כי את שפחה בלבד,
אלא כי אני רוצה לראות את היופי שלך נמס בתוך הציות"
יש רגעים שבהם השליטה אינה רק פעולה של כוח, אלא מעשה של ראייה עמוקה.
כשהיא כורעת בפניי, זה לא מתוך חולשה, אלא מתוך הבחירה העוצמתית שלה להתמסר.
וזה לא רק שאני זה שמוביל אלא אני הוא זה שמקשיב, שצופה ושמעריץ אותה .
הפקודה לכרוע איננה עונש ולא השפלה אלא הצבה של הגוף של הנשלטת בתוך מסגרת של משמעות לפקודה.
אך הפקודה היא איננה קרה או טכנית, היא טעונה ביופי, ברגש, בצורך עמוק לחוות את הרוך של הנשלטת נמס לתוך הגבולות שהשולט מכתיב.
כי את, הנשלטת, אינך שפחה "בלבד", את קודם כל אישה בעלת עוצמה שלמה, נושמת ובוחרת בכל פעם מחדש להיכנע ולהתמסר לא מתוך כניעה עיוורת, אלא מתוך אמון מוחלט. וזה בדיוק מה שמהפנט , כי דווקא במעמד הזה שבו גופך נכנע, שבו המבט שלך מושפל, שבו הנשימה שלך משתנה ,השולט רואה את היופי שלך בשיאו.
הציות שלך הוא לא רק תגובה הוא יצירה, ובתוך הציות הזה, את לא נעלמת את מתגלה ,את לא נמחקת את נולדת מחדש, דרך העיניים שלו, דרך הכניעה שאת בוחרת בה, דרך הרגע שבו את יודעת "שאני שלו ובתוך זה, אני גם חופשייה."
זה שהוא פוקד, זה לא על מנת להקטין את הנשלטת זוהי בקשה שמתחפשת לפקודה וזוהי דרישה שמבקשת לראות אותך במלואך חשופה, גאה, ושייכת.
והשולט הוא לא רק השולט , הוא גם העד.
הוא זה שמרגיש את הכוח שלך בדיוק שם ברגע שבו את נמסה כולך לתוך המקום שלכם.