אנחנו חיים בעידן מהיר.
מהיר במסקנות, מהיר בפרשנות, מהיר בהנחות.
הקצב הזה יוצר אשליה של שליטה מי שמגיב מהר מרגיש שהוא מחזיק בהגה, מי שמפרש ראשון מרגיש שהוא מבין את התמונה.
בפועל, לעיתים קרובות זו שליטה מדומה. התגובה מגיעה לפני ההקשבה, והעמדה מתגבשת עוד לפני שהמשפט הושלם.
הנחה היא כלי של שליטה היות והיא חוסכת זמן, מצמצמת אי ודאות, מספקת סיפור סגור וברור.
אבל רוב ההנחות לא נולדות ממה שנאמר עכשיו, אלא ממה שכבר חווינו פחדים ישנים, דפוסים מוכרים, חוויות עבר שלא נסגרו.
במובן הזה כשאנחנו מניחים, אנחנו לא באמת שולטים במצב, אנחנו נשלטים על ידי ההיסטוריה הפנימית שלנו.
הקשבה, לעומת זאת, מערערת שליטה מהסוג הזה.
היא מחייבת עצירה היא דורשת ויתור זמני על הצורך לדעת מיד, על הרצון לסווג, על הדחף להגן.
להקשיב באמת זה להסכים להיות רגע בלי מסקנה, בלי להחליט מראש לאן זה הולך, לא מתוך חולשה, אלא מתוך כוח פנימי שמסוגל לשאת אי ודאות.
בעולם של מערכות יחסים, שיח יומיומי, עסקים וגם מפגשים קצרים בין זרים, ההבדל בין הנחה להקשבה הוא ההבדל בין חיכוך מיותר לבין תנועה.
מילה שנאמרת בתום לב יכולה להיתפס כהתקפה ושאלה שנשאלת מסקרנות יכולה להישמע כלחץ.
לא בגלל מה שנאמר, אלא בגלל שקפצנו שלב, בשם השליטה.
כשאנחנו מקשיבים באמת, משהו נרגע.
לא כי ויתרנו על גבולות, ולא כי הסכמנו עם כל מה שנאמר, אלא כי הפסקנו להילחם בצללים.
השיח נהיה פתוח יותר, פחות מתגונן. נוצר מרחב שבו אפשר לברר, לשאול, לדייק. מרחב שבו השליטה כבר לא מופעלת בכוח, אלא נבנית מתוך הבנה.
ולכן, לפני שמניחים, כדאי להקשיב. לא כי הצד השני תמיד צודק, אלא כי הקשבה היא שליטה עמוקה יותר.
רק אחרי שמקשיבים באמת אפשר להבין, ורק אחרי שמבינים יש משמעות אמיתית למסקנה.
אז תזכרו את זה תמיד לפעמים מה שנראה כמו ויתור על שליטה הוא בעצם הרגע היחיד שבו אנחנו באמת שולטים.